ועכשיו פורחים!

אין לי מושג למה אני מתנהגת כך. למה אני מתנהגת כך לעצמי.

ברגעים, ימים, תקופות בהן אני מאבדת כיוון, משתגעת אפילו, אני פוגעת בעצמי. מתחיל לקנן בי חשש, כמו מין גירוד כזה, בפנים. הוא מתחיל קטן מאוד, חרישי אבל עקבי, כמעט ואי אפשר להבחין בו. וכמו מכונה שמשכפלת את עצמה, הצגה של איש אחד, הוא מתחיל לפעום חזק יותר, וחזק יותר. ופתאום הוא גדל כך, בקצב יומיומי. ואל החשש מתווספים לאיטם דברים נוספים, דברים שאולי מכורח ההיגיון שייכים לאותה הקבוצה. זה כמו מכונת סוכר. כשמכניסים את המקל למכונה ומתחילים לסובב אותו בפנים, וכמעט בלי ששמים לב איך שזה קורה, מגוש קטן של סוכר מתחילה להיווצר עוד שכבה, ועוד שכבה, וזה קורה במהירות ועדינות, עדינות יפהפייה ממש, נשית וקלילה, אוורירית. עוד שכבה ועוד שכבה במין ריקוד, שכבות אווריריות של סוכר צבעוני. ואני מסתכלת, מהופנטת.

ואז מתחילה הפגיעה העצמית. אני לא חותכת את עצמי, לא שוכבת עם גברים זרים, לא בולעת כדורים.

אבל אני חדלה מלחיות עשייה תמידית מתמשכת שגורמת לסיפוק, לנשימה בריאה.

מרגישה חסרת שקט, כל כך חסרת שקט פתאום, כמו הייתי לביאה ענקית ועצבנית, על סף ההיסטריה ממש, והוכנסתי לכלוב שקטן ממדיי בכשלושים אחוז. ולמרות זאת אני מצליחה לנוע בתוכו בתזזיתיות מדהימה, מפלחת תאים של שקט. ומתוך התזזיתיות מגיע הכלום. שיתוק.

ואז מתחיל התסכול, ודומה כי איני יכולה עוד לשלוט בו. אני נתונה לגחמותיו של התת מודע השלילי שלי, והוא לא מרחם.

ומתוך התסכול מגיע ההרס.

אני מרגישה כה לא רגועה, שאיני מסוגלת לעשות דבר. ולא עוזרות טיפות באך או כדורי קלמנרווין. כי זה משהו פנימי ועמוק יותר, וזה משהו לא ידוע, אז אי אפשר להשתיקו בכוח הרצון. רק כשאדע מול מה אני מתמודדת אוכל להתמודד. ואני מתחילה לחפש סיפוק מיידי בדברים ששוכבים כך סתם בצד הדרך.

מתחילה לאכול כמויות של סוכר, עוגיות, ועוגות. אני, שמקפידה ונהנית (באמת ובתמים נהנית) מתפריט צמחוני, אורגני. אכילה שעושה לי טוב לגוף ולנפש. אני, שאמרה לי הרופאה שמאוד לא כדאי לי לגעת בסוכר ובפחמימות ריקות, כי זה עושה רע לגוף שלי. אבל באותם רגעים נפער מין חור בזמן, מין חלל, ופתאום אני לא שומעת כלום, והקול הפנימי שלי הוא אחר פתאום. ואני מרגישה כמו צללתי בתוך מים עמוקים, ויש לי רעש משונה ועמום באוזניים.

מתחילה לראות שעות טלוויזיה, או לשבת שעות מול המחשב בלי ממש להבין מה אני מחפשת. וזה עושה לי טוב באותו הרגע, או לפחות נדמה שכך, כי למרות שאני מרגישה הזויה וחסרת תחושה, משהו בדמויות שעל המסך מספק אותי, משמח אפילו, הן כל כך מאושרות וטוב להן גם כשלפני כמה רגעים היה להן רע, והן מצליחות לחתור נגד הזרם, להתגבר על כל המכשולים ולהשיג דברים שבתחילת הסרט רק חלמו עליהן.

ואלה לא הרגעים הגאים שלי.

וכעבור איזה זמן, כל פעם כמות זמן אחרת, משהו מסתדר. ואני מתחילה שוב להיכנס לעשייה, אבל עם פחד מסוים. אני מבינה שאולי תמיד יש שם פחד מסוים, ברקע. כי זה לא נצחי, זה לא עקבי. משהו מחכה לי ואני אמעד שוב.

אינני יודעת מה הוא אותו הדבר שגורם לי לעשות זאת לעצמי. וכן, אני יודעת, שלמרות שאני מרגישה שאיני שולטת בזה, מרגישה שזה גדול ממני ואין לי כוחות מול התבנית הזו, שהיא מכריעה אותי, למרות כל זאת אני יודעת שאני עושה זאת לעצמי. גם אם זו אני אחרת, שמסתתרת בפנים ומתחבאת מהחוץ. גם אם אלו דברים שאני לא מבינה, זה עדיין בא מתוכי. הכול שייך לי: הגוף שלי, הראש שלי, המודע שלי והתת מודע. הם כולם שלי. באחריותי, באהבתי. ואני לא אוהבת להיות במצבים האלו. לא אוהבת להתדרדר, להרגיש שאני נופלת ולפתע כל הדברים שנמצאים לי בחיי הבריאים, אני לא יכולה להיאחז בהם.