ועכשיו פורחים!

הגעתי למסקנה, שבאופן אירוני, אני מנהלת את כל החיים שלי פחות או יותר לפי חרדות.

למה באופן אירוני? כי לפי מה שזכור לי, כשהייתי קטנה הייתי ההפך המוחלט מזה. תמיד הייתי מאוד אמיצה כשהרגשתי צורך לעשות שינויים. הייתי גם מאוד אימפולסיבית, ומאוד קיצונית. יכולתי להחליט על משהו בתחילת השבוע, ולבצע אותו, ועד סוף השבוע לשנות את דעתי ולעשות שינוי לצד ההפוך לחלוטין. ולא הייתי דופקת חשבון לאף אחד. אם זכור לי נכון, אפילו אמרתי פעם לאחת המורות שלי, שאני אעשה מה שבראש שלי כי אני מאמינה שמה שאני מרגישה זה נכון ואמיתי, ואני לא אתן לה או לאף אחד אחר להסיט אותי מהדרך שלי. כן, גם הייתי חצופה (וייתכן מאוד שגם יהירה). מה קרה לי בדרך? אני לא ממש יודעת להגיד.

הגעתי למסקנה שאני כותבת המון דברים מהנפש שלי, מהמקומות הכי אמיתיים שלי, אבל יכולתי לרדת יותר עמוק. יכולתי לנסות להשתמש בכתיבה בשביל לצעוד צעדים לעבר שינוי והתמודדות. והחלטתי לערוך רשימת פחדים. להיות הכי כנה עם עצמי שאני רק יכולה, ולכתוב את כל הדברים שהכי מפחידים אותי עכשיו. קטנים, גדולים, שוליים, מרכזיים. כל דבר שעולה לי בראש, שנראה לי שהחרדה ממנו גורמת לי באיזשהו מקום, לעצור את עצמי.

נפש תאומה ואהובה לימדה אותי שלטעון דברים מסוימים מהראש אל הדף, יכול לשחרר ולהעניק סוג של חופש חדש. לאוורר, לפנות מקום. ובעיקר, לעזור בהתמודדות ובאמירת שלום אחרון לדברים מכאיבים שעוצרים התקדמות, התפתחות, והליכה של הנפש קדימה.

אם לצטט בדיוק, אז זה הלך בערך כך: הפחד הוא הפחדן הכי גדול, כל מה שצריך לעשות זה להסתכל לו ישר בעיניים, ואז הוא מתקפל ובורח.

אז ללא הקדמות נוספות, רשימה.

• מפחדת לעזוב את הלימודים בירושלים. נעים לי שם (אם כי לפעמים אני נופלת להרגשת ייאוש פתאום, כשאני שם, כי אני מרגישה שהרמה לא מספיק גבוהה, אין מספיק אתגר, וזה בעצם מין מבוי סתום מבחינת סטנדרטים). וזה מסלול קבוע, שאני יודעת שבסופו תהיה לי תעודה, שיש בזה משהו שנותן ביטחון (אם כי אני לא בטוחה בדיוק, ביטחון למה, והאם הביטחון הזה יעשה אותי מאושרת באיזושהי צורה).
• מפחדת שהסביבה תשפוט אותי על צעד או צעדים שאעשה בנושא הזה. למשל, שאחליט לעזוב שם ולנסות דרך אחרת, שהיא פחות מוגדרת, לפחות בהתחלה, ומורים או בני משפחה יחשבו שאני מובילה את עצמי לאבדון מקצועי.
• מפחדת שירכלו עליי מאחוריי הגב. בעיקר שיגידו עליי שאני משנה את דעתי הרבה, שאני לא החלטית, שאין לי כיוון ברור, שאני חיה בפנטזיות, שאני לא רצינית, ושאני לא אגיע, לא אהיה פסנתרנית כמו שאני רוצה.
• מפחדת מהאפשרות שאני בעצם חושבת על עצמי את כל הדברים הנ"ל, ושלא משנה מה אני אעשה אני תמיד אאמין שזה כך, ושזו תהיה נבואה שמגשימה את עצמה.
• מפחדת לעזוב הכול ולנסוע, ושהכול יקרוס, ייכשל. שאני אתכונן הכי טוב שאני יכולה בשביל להיבחן אצל המורה שאני רוצה, והוא לא יאהב את הנגינה שלי, יחשוב שאני לא מספיק.
• מפחדת שיקרה מצב שמורה טוב יקבל אותי, ויאמין בי, ואני לא אצליח לעמוד בלחצים, לא אספיק לעמוד בקצב, ואפול מהמסלול.
• מפחדת להתגעגע מאוד לאימא שלי, ולהרגיש שאני לא מסוגלת להיקשר באמת למקום חדש כי אני אהיה רחוקה ממנה ולא נתראה לעיתים קרובות.
• מפחדת להרגיש חלשה ובודדה. מבודדת מהדברים המוכרים לי, להרגיש זרות וניתוק.
• מפחדת מחוסר יכולת להתרכז.
• מפחדת שלא יאשרו אותי. להיקשר לאדם מסוים ושיעשה לי חשוב מה הוא חושב עלי, מה הוא מרגיש כלפיי, ואז שפתאום הוא יפסיק לחבב את האישיות שלי וירצה להתנתק ממני.
• מפחדת לתת למישהו להיות משמעותי בשבילי, באמת לחדור לי ללוח הבקרה הרגשי, שמא הוא יעשה לי שם בלגן שלעולם עוד לא אוכל לתקן.
• מפחדת להיות תלויה במישהו אחר.
• מפחדת להיות אחראית לכאב של מישהו.
• מפחדת להעיק.
• מפחדת ממחויבות טוטאלית, לכל דבר שלא יהיה.
• מפחדת לעשות בחירה או בחירות לא נכונות.
• מפחדת לעשות הכול, אבל ממש הכול נכון, ואז לפשל ברגע האמת ולאבד הכול.
• מפחדת להינטש.
• מפחדת להיות עצובה (אם כי אני ממילא עצובה לעיתים לא עד כדי כך רחוקות).
• מפחדת לקחת שליטה.
• מפחדת לאבד שליטה.

(הרשימה שלמה כרגע, אבל תהיה פתוחה מרגע זה להתעדכנות תמידית, בכל רגע נתון.)