Inside your pretending
Crimes have been swept aside
Somewhere where they can forget
Divine upper reaches
Still holding on
This ocean will not be grasped
All for nothing
Did you really want
Did you really want
Did you really want
Did you really want
אני כבר יכולה להריח את החופש. לטעום אותו על קצה הלשון.
זה לא חופש מהחיים, זה חופש לחיות את החיים.
אני מרגישה כל כך חנוקה, כל כך עצורה.
אוגרת כאילו בתוכי חלומות, תשוקות, צבעים, חוויות.
יש בי מין שק ענקי שמלא בדברים כאלה. אבל אני כמו חוששת מלבזבז אותם,
או להשתמש לא נכון, לטמא, לקלקל. כמו בסקס, כמו בפעם הראשונה, שהיא נצחית כך נדמה,
מחכה לרגע המושלם. מחכה, ומחכה, ומחכה.
וכמעט עושה, ומתחרטת. והשק כבר עולה על גדותיו, ומבחוץ כאילו לא רואים עליי בכלל את מה שמתחולל בפנים.
בזה הכוונה שיש בי המון פוטנציאל אבל אין מימוש?
איך הכול מתקשר, כל הצדדים בחיים נשפכים אחד לתוך השני בתקופות של שינוי
הכל מקבל את אותו הצבע.
החיים הם סלואו מושן בשחור לבן.
ובפנים יש תזזיתיות מטורפת למיליון ואחד צבעים וטעימות וצרחות של עונג.
אני כל כך מטרידה את עצמי במליון ואחת הצקות.
ועכשיו אני תוהה מול עצמי למה אני מרגישה צורך כזה למקום אחר.
או, יותר מדוייק, למה אני מרגישה שהשיחרור הפתאומי והאדיר הזה (אדיר, אדיר, כמו האורגזמה הכי גדולה של החיים) יקרה בשניה שהמטוס ימריא?
למה אני לא יכולה לתת לכול החיים שבי (והם בתוכי) לצאת כאן ועכשיו? למה אני מתאפקת ומתאפקת (וכבר בקושי - מרוב נסיונות איפוק אני כבר מטפסת בתוך עצמי על הקירות של הקרביים שלי מבפנים) עד שאני אגיע למקום אחר?
ובנימה אחרת -
אירופה מרגשת אותי. אני רק חושבת על זה והעיניים שלי מוצפות דמעות של ציפייה והתרגשות.
וזה כבר לא רק בגלל התקוות המקצועיות (שמשם התחיל. משם זה כבר שנים מתבשל. ותודה לאל על המתנות שלי.)
המחשבות על החוויות, והמראות, והספיגה הזאת של כול תא בגופי: ספיגה של דברים שהעזתי רק לחלום עליהם. אני יכולה להרגיש את זה ממש בקצות האצבעות. בא לי לצרוח מרצון, מהתחושה של הרצון!!!
(ברגע שאני מצליחה להזיז הצידה את החששות והפחדים והביקורת והשיגועים העצמיים וחוסר הביטחון)
From this time, unchained
We're all looking at a different picture
Thru this new frame of mind
A thousand flowers could bloom
Move over, and give us some room
בבלוג זה
בכל הבלוגים
