ועכשיו פורחים!

ושוב אני יושבת מול הים.

על צוק קצת גבוה מעל הכל ועיניי לגלים בשעת שקיעה.

השמש מתחבאת מאחורי העננים ואפשר רק לדמיין אותה.

אין צבעים יפיפיים של שקיעה.

אבל הגלים נעים לאיטם והים שקט, חושב.

עולה בי הרגשה שאם אני אשב כאן מספיק זמן

שעות, ימים, שבועות

אני אקבל תשובות לכל השאלות שלי.

מסכמת עוד חודש, מהרהרת במחשבות שהתחדשו לי בשבועות האחרונים

לאן יוביל אותי החודש הבא?

אני חוזרת ברגל ותוך כדי ההליכה עוצמת עיניים

מתחוור לי פתאום שכשאני רק מקשיבה, לא מתבוננת

כל מה שמגיע לתודעה שלי הן הנשימות הקצובות, וצעדיי על האדמה

מדמיינת מה יעבור עוד על הרגליים האלה, איפה עוד הן יידרכו

וכמה נשימות עוד אחסיר ברגעי התרגשות

עד שהכל יידום.

ולרגע, זה כל מה שחשוב.