ועכשיו פורחים!

בזמן האחרון יוצא לי לחשוב הרבה על יכולת ההסתגלות למצבים.

המחשבה שלי על זה התחילה לפני כמה שבועות, כשהבנתי כמה אני נרגשת, על אף הפחד, להסתכל על העתיד הקרוב ועל הנסיעה שאני מתכננת, שרציתי כל כך הרבה זמן.

נזכרתי שלמעשה הפעם הראשונה שהרגשתי שזה מה שאני רוצה הייתה בגיל 15.5, אחרי איזשהו קורס בינלאומי שהשתתפתי בו, וראיתי איך אני מרגישה, ומתברגת, לתוך הרמה הזאת של העשייה המוזיקלית. מאז עברו כמעט 6 שנים, במהלכן נקרו בדרכי כמה וכמה הזדמנויות לפרוש כנפיים שתמיד נתתי להן לחלוף, מסיבות כאלה ואחרות, אף אחת מהן בדיאבד לא שווה ויתור על חלומות (משהו כן שווה?), או דחייה שלהם, אבל לפחות למדתי דברים חשובים בדרך.

ומה הקשר להסתגלות?

שמתי לב, שזה לא שהייתי אומללה באופן בלתי נסבל בכל הזמן הזה שעבר.

היו לי תקופות לא מה זה שמחות, בלשון המעטה, ואני יודעת שאם הייתי במקום שיותר מאפשר לי לחיות באופן טוטאלי וגבוה את מה שאני אוהבת לעשות אז זה לא היה כך, למרות שבכל מקום יש תקופות לא שמחות. היו לי גם תקופות טובות. לטוב ולרע אני יודעת, כמעט בכל מקום, לעשות לעצמי נעים, למצוא דברים טובים. אולי גם זאת יכולת הסתגלות מסוימת.

אבל במחשבה לאחור, הכי הרבה תקופות היו לי בסדר. לא עצוב מדי ולא שמח מדי, פשוט בסדר. פרווה. וזאת ההסתגלות בעיניי.

זאת מן יכולת כזאת שיש לנו, כבני אדם. לפעמים יש מצבים שאנחנו לא יכולים לשנות (לאו דווקא המצב הזה), ויש לנו יכולת מולדת, כנראה, להסתגל אליהם. אני חושבת שיש אנשים שהיכולת הזאת פחות בשימוש אצלם, ואלה אנשים שנוטים פחות לשים זין (סליחה) ויותר לקחת את הרצונות שלהם (גם רצונות מידיים) עד הסוף. אני מעריצה אנשים כאלה. המון אנשים פשוט מתחשבים בהרבה גורמים מסביב.

ובסופו של דבר, אנחנו מסוגלים לחיות במצב של הסתגלות חיים שלמים, בלי בכלל לשים לב שזה מה שאנחנו עושים. אנחנו לא ממש שמים לב שאנחנו לא חיים את החיים שלנו במלוא הצבעים שלהם, כי אנחנו רגילים כבר. אם בהתחלה לא היינו בטוחים בהחלטה שלנו לכאן או לכאן, כשהייתה לנו את ההזדמנות לבחור, ובחרנו בדרך שבסופו של דבר הרגישה לנו כלא נכונה, המון פעמים פשוט נדחיק את הכאב ונמשיך הלאה.

ולפעמים כשאנחנו חושבים על שינוי אנחנו נלחצים מלאבד את היומיום הבטוח שלנו, גם אם הוא לא נפלא באופן מיוחד, כי אי אפשר הרי לדעת בבטחון מה יהיה מעבר לפינה, אפשר רק לנחש. וככל שנשארים במצב ההסתגלותי יותר זמן, כך יותר מפחדים משינוי.

אפשר להתקע במצב ביניים לנצח, כי זה באיזשהו מקום לא דורש מאיתנו לחשוב יותר מדי. גם לא להרגיש יותר מדי, כי זה גם סיכון שצריך לקחת, להרגיש אושר באופן מוחשי וברור. משם הנפילה יותר גדולה מאשר מהבינוני.

וזהו, זאת המחשבה שפותחת (באיחור) את החודש הזה. ועכשיו - חוזרת לספרים, מבחנים מבחנים מבחנים...