לפי מה נמדדת חברות אמיתית?
לפעמים אני חושבת שבאמת הכל נצבע בצבע דרכו מסתכל המתבונן. הכל. יש על זה איזה פתגם, אני לא זוכרת אותו כרגע. המון פעמים משהו בי חסום ואני לא רואה. זה מרתיע לפעמים לתת לדברים לגעת.
כבר כתבתי פה פעם, שאהבה זה משהו שיש בהכל. בכל דבר שאנחנו עושים. וכשדברים נתקעים אז זה אומר שמשהו באהבה נתקע וצריך לשחרר אותו.
נמאס לי קצת לנתח כל דבר יתר על המידה, לשקוע בפילוסופיות. יש בזה משהו שעוצר מעשייה - כאילו מגיע שלב שזה או דיבור, או החיים עצמם. יש אולי שלב אפילו שזה נהייה פתטי, ההתפלספות הזאת, אם להיות נוקשה. פתטי, כי הדיבור האינסופי הזה והמחשבות, עד כמה שהן עינוי, יותר נוחות לי מלהסתכן בעשייה שאולי תכאב בסופו של דבר (כי הכל יכול לכאוב בסופו של דבר) ואני משתמשת בזה כבריחה.
לפעמים גם לא לראות את האהבה של מישהו זה אנוכי. כאילו יש משהו בעולם הזה שמספק תמיד אהבה, לכל אחד, מאיפשהו. גם אם זה רק מקור אחד. תמיד יש משהו. ואיכשהו בגלל זה תמיד יש סיכוי למשהו, תמיד יש כיוון. ואם לא רואים את זה אז זה סתם רחמים עצמיים.
אני שונאת את המחשבה על שינוי, מפחדת מדברים שנגמרים. או ייגמרו. כי אני אף פעם לא יודעת מה יקרה אחר כך. וגם אם הכל יהיה טוב. אפילו יותר טוב. הגעגועים האלה לדברים שהיו פעם וכבר לא, לפעמים תופסים אותי ככה סתם באמצע היום או הלילה, נתקעים בגרון במין גוש כזה וזאת הרגשה שנואה, בלתי נסבלת. לפעמים אני חושבת שאם לא ישתנה כלום אז לא יהיה געגוע. אבל אולי זה לא נכון. אולי חייבים להתרגל לחיות עם הגעגוע, כי גם אם אני לא זזה הימים עוברים.
לשחרר שליטה.
ויהיה אנוכי מצידי לא לשמוח, למרות שעכשיו אני בתוך מין מערבולת של קושי וחוסר ידיעה.
יהיה אנוכי לא לשמוח על כך שיש אנשים שאוהבים אותי, ויש אפילו כמה שאני יודעת עמוק בפנים שיעשו הכל אם אני אצטרך, שלא ייתנו לי ליפול. ושלא מצפים ממני להוכיח להם שאני ככה או ככה, פשוט רואים בי את הטוב ואוהבים אותי כמו שאני. ובמובן הזה טוב לשים את העבר מאחור. כי בהווה שלי עכשיו זה אמיתי ויהיה חבל מאוד לא לראות את זה בגלל פחדים. הגיע הזמן לעבור הלאה, מה שזה לא אומר.
אני רוצה לשאת תפילה שהעיוורון הוא זמני.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
