היה לך קול קצת צרוד, היית גבוה ודי רזה. אני אוהבת בנים גבוהים ורזים. הידיים שלך היו ענקיות וכשלקחת את שלי בשלך הרגשתי כאילו אתה עושה צל גדול על כולי. הקראת לי סיפור, אני כבר לא זוכרת איזה, ואז הקראתי קצת לך. בתורות. שכבנו על המיטה שלי וקראנו איזה ספר ילדים. מדי פעם התפרצנו בצחוק ולסירוגין ניתחנו את משמעות החיים בגרוש כפי שהיא באה לידי ביטוי באריק ובנץ. היתה לך שרשרת כזאת מהאלה של הסמלים הרוחניים, מרכבה נדמה לי, והסברת לי מה המשמעות של זה אבל גם את זה כבר הספקתי לשכוח. הנשיקות שלך היו הכי רכות בעולם ואהבתי את איך שנגעת בי, תמיד במין סוג של פליאה, חרדת קודש, עומק. בינך וביני לא היתה התחלה וגם לא סוף. זה כאילו היה מין משהו כזה על צד הדרך, מין אמצע כזה שעומד מיותם. וגם, לא כל האמצע, רק מין דגימה כזאת. כמו חתיכה של עוגה ממש טובה שבזמנו לא השכלתי להעריך וזרקתי לפח אחרי רבע טעימה, ועכשיו, שנים אחרי זה, אני מחפשת אותה בכל מקום אבל היא כבר איננה.
יש דברים חסרי משמעות, כמו אריזה, או גיל, צבע. דברים כאלה שמתעתעים בזמן מסוים, ואז נעלמים בזרם ונשאר רק הטעם שלהם, בלי כל המסביב. התמצית. ויש מילים מסביב שמפריעות לפעמים, מגדירות את מה שלא ניתן להגדרה, או את מה שאם נותנים לו הגדרה הוא מאבד מיופיו.
אין כמו הרגשה אמיתית, התרגשות של נעים כזה, ממשהו שמרגיש מוכר למרות שהוא חדש. בדיוק ההרגשה הזאת של לנחות על האמצע, בלי ההתחלה ולעולם אין סוף. לפעמים חושבים שההתחלה זה הקטע הכי טוב. הלא מוכר, הנסתר שגורם לפרפרים כאלה, האי וודאות הזאת של "מה יהיה", של לגלות. אבל יש משהו כל כך הרבה יותר טוב בגילוי כזה של ביחד, לדלג על ההתחלה הזאת ולהגיע ישר לאמצע, מין טבעיות כזאת אבל שלא הכל מוכר בה. זו לא פונקציה של רצון או כמיהה. אין את זה עם כל אחד. אולי יש את זה רק עם אחד. אולי זה עניין של זמן מסוים. אבל אי אפשר לבקש או לקבוע מתי זה יגיע.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
