ועכשיו פורחים!

4:43.

לילה שני ברציפות שאני לא מצליחה לישון.

ל א  מ צ ל י ח ה  ל י ש ו ן .

איזה משפט שנשמע מוזר, לא מצליחה לישון.

שינה לא אמורה להיות משהו שכולם יכולים לעשות אותו ללא הבדלי דת גזע ומין?

ההישגיות המזדיינת הזאת. אפילו לישון צריך להצליח.

אתמול בלילה התהפכתי במיטה הרבה זמן, והמחשבות נעשו יותר ויותר ביזאריות, מפחידות אפילו.

מחשבות של שדים ולבד וסופים של דברים.

כשכבר נרדמתי, החלומות היו עוד יותר מפחידים.

וב- 4:27, קמתי מהמיטה, מיואשת מלנסות להמשיך לישון.

הלילה, כמו שעון שוויצרי מכוון היטב, שוב הגיעה השעה 4:27 ואני מפסיקה להאבק בשינה.

מסתבר ששינה, אם מנסים להכריח אותה לבוא, מעניקה בנדיבות כאב ראש. יש לה ביצים זאתי,

והיא רוצה שידעו את זה.

נרדמתי שוב בשש ומשהו, וקמתי חולה.

שפעת. כשילדים אז מידי פעם שפעת זה נחמד, נותנים לך להבריז מלימודים, מפנקים אותך קצת,

נונתנים לך לראות כמה סרטים מצוירים בטלויזיה שאת רוצה. ויש את הסירופ הזה נגד שיעול, או

כאב גרון, והוא די טעים כזה. מתוק. שחולים כשילדים, לא נאבקים עם השינה.

אולי מאבקים זה משהו שמגיע בגיל מאוחר יותר.

תקופות של שינוי זה קשה.

אני מותשת, אבל האמת שאני לא בטוחה ששינה היתה משנה את זה. זה לא שנעצמות לי העיניים.

אז אולי באמת אני לא צריכה לישון, מה אני מכריחה.

אבל כולם ישנים, כשחושך בלילה, זה נתון. לשבור את הנתון ולהיות בסדר עם זה, בלי שאלות,

יש בזה משהו כמעט מחאתי. שבירת מוסכמות של חולי נפש או אמנים מוחלטים שהמוח שלהם יוצר

יוצר יוצר בלי הבחנה בין לילה ליום, או אנשים שמנסים להצהיר הצהרה מסוימת.

אין לי הצהרות להצהיר. יש לי רצונות לרצות? אני רוצה להיות. ל ה י ו ת .

יש לי חשד, או פחד אולי, שאני משתגעת.

שביל האבנים הצהובות של נסתרי המוח הפתלתל.

להשתגע, או להיות משוגע, זה היינו הך, בסך הכל עניין של זמן, שני צדדים של אותו מקל.

אני רוצה להיות אדם. נפרד. להרגיש איבר ועוד איבר ועוד איבר. להנות מהנשימה עצמה.

אני רוצה לדעת מי אני. לאו דווקא לדעת ברמות שאוכל לכתוב על זה דף של חיבור, יותר כמו ידיעה

פנימית כזאת שאני אני, מה שזה לא אומר, להיות אני. ידיעה שזה יציב. האני. אני. יציבה.

יש לי פתאום מחשבה מוזרה, שכל יום שאנחנו חיים, אנחנו פרח אחר. ובסוף כשאנחנו עוזבים את

את החיים מאחור ומסתכלים עליהם ממקום אחר, אנחנו רואים את השוני, כל יום זוית וצבע אחר.

גן שלם של פרחים צבעוניים, מעניינים יותר ופחות, חלק יפים וחלק סתם, חלק גדולים וחלק

קטנים.

אולי זה יפה.

כרגע, אני פשוט רוצה להיות אותו הפרח לרגע, ימים אחדים, שבוע.

יש בי מפעל קטן של מחשבות, ייצור שלא שמע על הפסקות לעובדים ותנאי מנוחה.

בא לי פתאום לשכב בשדה ענקי, כולו ירוק, מסביב המוני צמחים חוץ ממעגל אחד באמצע שבו אני

שוכבת. מעגל שמעלים אותך מהסביבה. ומעצמך. לפעמים אולי זה אותו הדבר. ולמעלה שמים

כחולים, כמה עננים לבנים גדולים, שקט. לראות בהם צורות, מכשפה על מטאטא או סוכריה ענקית

על מקל, ליצן או כרית ענקית שיושבים עליה בשמים. לנשום ולשאוף, לנשום ולשאוף, לנשום

ולשאוף. בלי לחשוב על הנשימה והשאיפה,בלי לשים לב.

אני עייפה.