בתחילת הקיץ חוויתי מוות מקרוב בפעם הראשונה.
בחורה שהכרתי במשך בעצם רוב החיים נפטרה. לא היינו קרובות אף פעם, לא נעשינו חברות,אבל הכרנו מגיל מאוד צעיר, כיתה ב' נדמה לי. למדנו יחד בקונסרבטוריון ואחר כך גם בתיכון.
היא היתה עם חברה שלה באילת והיתה להן תאונה, והכל היה בסדר עד יומיים אחר כך, כשהיא התמוטטה בשדה"ת. מאז היא לא התעוררה יותר.
הסתבר שהיה לה קריש דם שלא עלו עליו והוא הגיע למוח. היא היתה במצב של מוות מוחי במשך יומיים עד שהחליטו לנתק אותה מהמכונות.
בזמן האחרון, בלילות, אני כמעט מצטערת שנכנסתי אז לחדר שלה בטיפול נמרץ, להיפרד. התמונה הזאת שלה שוכבת שם, כזאת פצפונת, עם השיער הבהיר שלה אסוף בגומיה והפה שלה קצת פתוח, הפנים שלה נראים קצת אחרת בגלל הנזק המוחי. הצינור שהיה מחובר לה לפנים עם חתיכת בד קרוע ומכונת ההנשמה שגרמה לחזה שלה לעלות ולרדת בצורה מלאכותית.
עמדתי שם ואני זוכרת שניסיתי להחליט ביני לביני אם אני מסתכלת עליה והיא חיה או מתה עכשיו. מה זה מוות מוחי? היא היתה נראית לי מתה לגמרי. בזמן האחרון התמונה שלה לא יוצאת לי מהראש בלילות לפני שאני נרדמת.
אנשים תמיד אומרים שצריך לנצל את החיים כי אף פעם אי אפשר לדעת מה יקרה (ומוסיפים, "בעיקר במדינה כמו שלנו"). אבל זה סתם מילים, אני עוד לא פגשתי מישהו שבאמת חי את החיים שלו ככה, לפי האמונה הזאת, שצריך לנצל כל רגע בגלל ש. רוב האנשים פשוט חיים את השגרה שלהם ותמיד יש להם חלומות ברקע שהם מקווים שיום אחד הם יוכלו להגשים, אחרי שהם יסיימו את זה, יעשו את ההוא, יגמרו את כל מה ש"צריך".
מה שממש מצחיק אותי לפעמים זה איך שאנשים אומרים שאסור לפחד בגלל הטרור וצריך "לחיות" ומה שיקרה יקרה. אפשר לחשוב שזה מה שנקרא לחיות, לקנות עוד חולצה בקניון או כמה תפוחים בשוק. בלי לזלזל, כולנו הרי עושים את הדברים האלה.
אבל פתאום בא לי להגיד שכן, אני כן אפחד, ולא, אני לא אלך למקומות שיכולים להיות מסוכנים (למרות שבכלל אפשר לדעת?), המחשבה שמפחידה אותי יותר מכל היא שיקטעו לי החיים פתאום, בדיוק עכשיו עוד, שאני אפילו לא עושה את מה שאני באמת רוצה אלא רק בדרך לשם (כך אני מקווה לפחות), רק חולמת על. רק חסר לי להתפוצץ לרסיסים באיזה אוטובוס באמצע ירושלים.
חברה שלי אומרת "מה קרה, שאני אגביל את עצמי בגלל שאיזה מחבל יכול לבוא ולעשות פיגוע?". ותמיד התגובה הרגילה היא "ברור שלא". אבל למה זה כל כך ברור? מה קרה, אני צריכה למות בגלל שאיזה מטורף החליט שהגשמת מטרתו בחיים היא לעשות מעצמו זיקוק אנושי?
אבל בכלל לא התחלתי את הפוסט הזה בשביל לדבר על פיגועים.
על מוות אני חושבת, ועל החיים.
על התלבטויות ופחדים, על קיבעון. על תמיד לדחות ותמיד לחשוב שיש משהו יותר חשוב מלהתפרע על מה שהלב באמת רוצה ועל מה שבאמת אוהבים.
לפעמים אני מסתכלת על העולם ונדמה לי שהכל פשוט יצא מכיוון, כולם איבדו את הצפון וסתם שועטים קדימה אל הכלום בלי מטרת חיים ברורה. אבל אני אפסיק את המחשבה הזאת עכשיו, שחלילה עוד לא יאבחנו אותי כסובלת מדיכאון קליני. עוד אחד מתסמיני העולם המודרני. בימינו צריך שיהיה דיכאון או איזו מחלה סופנית בשביל שיהיה רגע פנאי להרהר במשמעות החיים. גם כן בזבוז זמן.
ואני חושבת על ליאור, על החלומות שלה ומה שהיא עוד רצתה להספיק. על האנשים שאהבו אותה והבחורים שהיו מאוהבים בה, על המשפחה שלה ועל אחותה הקטנה שנראית כמוה שתי טיפות מים.
ואז באופן אנושי אני חושבת על עצמי. תמיד הכל משפיע עלינו, כמה שזה אנוכי ככה טבעי. למרות שיש לי תאוריה שלכל דבר יש סיבה, ואני בטוחה שעל כל אחד ממאות האנשים שהיו בהלוויה שלה המוות שלה השפיע בצורה מסויימת, או ישפיע במוקדם או במאוחר.
ואני חושבת על מה אני אצטער אם מחר, או מחרתיים, או בשבוע הבא, אני אקלע לתאונה, או שאחלה, או שיקרה לי משהו אחר שיגמור את הזמן הזה שכולנו תמיד משוכנעים שיש לנו ממנו בשפע.
לא בקטע דרמתי בכלל. סתם, מחשבה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
