ועכשיו פורחים!

החתונה היתה מקסימה. יותר ממקסימה - זו היתה החתונה הכי מרגשת שהייתי בה.

קודם כל, כנראה שבגלל שזו פעם ראשונה שחבר טוב שלי מתחתן. תמיד הלכתי לחתונות של קרובים-רחוקים או מקסימום אחות של חברה. זה היה כל כך מרגש לראות אותו בחופה, להרגיש כל כך קרובה לסיטואציה.

הכלה שלו ממש תכננה את הכל לפרטי פרטים, זה היה מאוד מובן שידה בכל וכל פרט היה מושקע, וזה באמת יצא מדהים. החופה היתה מאוד מרגשת, אני נורא לא אוהבת תמיד שהחופות מאוד קצרות כשזה בעצם החלק הכי חשוב, וזאת באמת היתה מושקעת ויותר ארוכה מהרגיל. היא גם אמרה דברים מאוד מרגשים ונוגעים ללב.

ומעבר לכמה שהיה מרגש ונפלא, הרגשתי שהחתונה הזאת היתה קצת כמו צילצול השקמה בשבילי.

מכמה בחינות.

קודם כל, השתאיתי מהבחורה הזאת. באמת. הם מכירים המון זמן, המשפחות שלהם חברות עוד מלפני שהם נולדו והם חברים הכי טובים מאז הילדות. אבל זה היה ברור מאוד, שהיא רצתה אותו וחיכתה לרגע הזה הרבה לפני שהוא ידע איפה יד ימין ואיפה יד שמאל שלו. בגלל שאני ידידה שלו, ולא ממש הכרתי אותה קודם, היה לי מעניין לראות אותו איתה, הם ביחד מעט מאוד זמן, תכלס רק חצי שנה. הכל קרה מאוד מהר. היא בחורה עם שתי רגליים על הקרקע, מאוד יודעת מה היא רוצה ואיך להשיג את זה. אני ראיתי אותו בתקופות מטורללות לגמרי, רק בשנה שעברה הוא פשוט קפץ ממיטה למיטה, לחלוטין לא היה סגור על עצמו. היא חיכתה בסבלנות שהוא יהיה מוכן וידעה איך לעשות את הדברים בשביל בסוף להשיג אותו. יש בחורות כאלה עם מן סוג של כישרון, הן יודעות איך להשתמש בכוחות הנשיים שלהן (או מה שזה לא יהיה) וזה גורם לי די לקנאה, כי אני רוב הזמן ממש לא מרגישה נוח בתוך הנשיות שלי - מעבר לנקודה מאוד ספציפית. אני יודעת טוב מאוד איך לפלרטט ואיך למשוך אלי גברים, אבל ברגע שהם מתחילים לשתף איתי פעולה, משהו בי נהיה חסר ביטחון בפעמים מסויימות, ובפעמים אחרות אני פשוט לא יודעת איך להחזיק את זה מספיק, לעשות עם זה משהו. ואני חושבת שזאת גם הסיבה שאני מוצאת את עצמי עם הגברים הלא נכונים. אני פשוט מובילה את עצמי להיכנס לקשרים עם בחורים שאי אפשר באמת להחזיק אותם - כי אני לא יודעת איך לעשות את זה. ובחורים מתוסבכים, שלא מסוגלים להיות בקשר בוגר ונורמלי, שתמיד יש להם איזה משהו דפוק בראש. היו גם יוצאים מן הכלל, אבל אלו, בדרך כלל, אם אהיה כנה לגמרי, הטיפוסים שאני נדלקת עליהם.

הסתכלתי על הביטחון שבו היא קושרת אותו אליה, כל הזמן שמה עליו יד, או מחבקת אותו, כשהוא הולך היא תמיד מוצאת אותו ומושכת אותו בחזרה אליה, ההחזקה הזאת, ממש הסתכלתי עליהם והיא הפעילה, היא ה"שומרת". כל קשר הוא אינדבידואלי ואחר, אין שניים שהם אותו דבר ולא תמיד זה נראה ככה. אבל הערצתי אותה, את היכולת הזאת. וכמה אהבה היתה שם, יש שם. היה רגע מאוד ספציפי, אחרי שהראו איזה וידאו שהוא עשה לה והיא שרה לו איזה שיר, שהקרינו וידאו שלהם ביחד עם תמונות מכל השנים, והם רקדו את הריקוד הראשון שלהם - הסתכלתי עליהם ופתאום משהו בי זז, במן בום כזה קלטתי שאף פעם לא הייתי עדה לזוגיות כזאת, אף פעם לא ראיתי מול העיניים שלי אהבה זוגית של שני אנשים בוגרים שנמצאים בקשר בריא. אני מניחה שעובדת ההיעדרות של זה תמיד היתה לי בראש - כלומר, ברור, עם זה התעסקתי חצי מהחיים שלי, עם הפרידה של ההורים שלי וכל מה שחוויתי בבית. אבל פתאום לראות את הצד השני של המטבע, זה היה כמו להשלים תמונה. אני לא יודעת להסביר את זה אפילו, זה מוזר כי אלה אנשים שלא עד כדי כך יותר מבוגרים ממני, ואלה אנשים שקרובים אלי. אבל הרגשתי שזה כמו מים, או אויר, רק להסתכל על זה כה שיותר ולתת לזה להיכנס לי למחזור הדם. שזה כאילו חיוני בשביל משהו. יש חסר מאוד גדול במערכת של מישהו שלא היה עד, לא ראה ולא חווה מקרוב אהבה של אנשים במעגל הקרוב שלו, קשר בריא, שיתוף. קשה להשלים את זה מהריק, לנסות למצוא את זה יש מאין. והיום זה התחוור לי באמת עד כמה זה כך.

מישהו נחמד, אבל הרבה יותר מדי שחצן, אמר לי שהוא קולט ממני שאני בחורה מאוד פגיעה, אבל גם שנותנת לאנשים לפגוע בה יותר מדי בקלות.

וזה היה כמו מכת קור, כל כך מדויק וכל כך נכון. סיפור חיי. אני כל כך רגישה, תמיד חסרות לי כמה שכבות עור. כל כך פוחדת גם להיפגע. ובכל זאת, כמו פרפר לאש, תמיד אני נמשכת דווקא לאלה שקל להם לפגוע, ואני נותנת להם זוית פגיעה ישירה, נפתחת אליהם בלי לחשוב כמעט. אין לי הסבר לזה, ואני גם לא יודעת איך לשנות את זה. האם להיות מודעת לזה זה מספיק? נשמע לי קל מדי. הלוואי שיכולתי למצוא בעצמי מקום יותר חזק.

(עידכון, 23/3 - מעניין שהפוסט הזה, עם החתונה הזו וכל המסקנות הללו, נכתב בדיוק שלושה חודשים מהיום שפגשתי את ק'. אירוניה וכו.)