עצבנית כל הזמן, חסרת מנוחה ושקט, ולראשונה בחיי (או לפחות זה הרבה זמן, ככל שהזיכרון הולך אחורה) מתפרצת על אנשים ללא שליטה, ללא רצון לשליטה, בחוסר אונים או סתם עייפות.
מתוסכלת, מרגישה חלשה, קורים לגוף שלי דברים שאני לא שולטת עליהם, זה גורם לי לרצות לצרוח אבל אני רק שותקת והרבה.
חשופה, איכשהו, למרות שאני בתוך כלוב הברזל חסין הרנטגן שלי שוב, אפילו אם לזמן קצר.
פגועה, לא יודעת ממש ממה.
מרגישה חוזק מסויים מלהיות חסינה מול רגש שעד לא מזמן היה לי ועכשיו לא ברור מה קרה לו, התעוות איכשהו גם אם לא נעלם. חזקה מול מישהו שעשה לי רע בין אם התכוון ובין לא, וגם טוב, בין אם התכוון ובין לא. רעה ולא מובנת ומתעלמת ולא מוסברת וחזקה מול מישהו שאני מפחדת שיעלם, אם לא כבר נעלם, כתוצאה מההתנהגות שלי כלפיו. מפחדת אבל גם חסרת אכפתיות משתקת או משותקת נוכח המצב.
אובדת עצות, מבולבלת, לא יודעת מה אני רוצה, פתאום הכל נראה לי שקוף אבל לא באופן טוב. מפוחדת שדברים לא אמיתיים, שאני לא אמיתית, שהעולם הוא לא מה שאני חושבת.
נזקקת וכבר עברתי את נקודת השבירה, זאת שאחריה נעשים קצת כבדים בכל הגוף.
כמהה להבנה שקטה ואבסולוטית, יחד עם רצון נואש לחוסר הבנה, להתעלמות, לעזיבה מוחלטת של האני שלי בתוך המדבר הזה.
לא יודעת. לא מוחלטת. לא בדיכאון. לא שמחה. לא ישנה. לא ערה. איפשהו בין לבין. לא מחייכת. נושמת.
נוסעת לברלין ביום ראשון.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
