מתי יודעים שעושים את הדבר הנכון?
כשיש שביל בתוך הלב.
מוחשי, גלוי לעין הפנימית, מואר.
ההצלחה והאושר הם כמו בריכה נפלאה של גן עדן (בשבילי)
אליהם מובילים אינסוף שבילים, כולם חשוכים
אף אדם לא יוכל לצעוד בשביל שצעדו בו לפניו
מי שלא מסוגל לצעוד בחושך, לפתוח שביל חדש, לא יגיע אל האור
יש לי חלומות חוזרים
שלושה נושאים שונים
מסקרנים.
האחרון שבהם מטריד את שלוותי
רודף אותי
תמונות של כישלון ושל דיסאוריינטציה
של בהלה וחרדה ותלישות
עיניים בוחנות אותי בעוד אני מאבדת את עצמי.
כשהייתי ילדה היה לי חלום חוזר של רדיפה
הייתי מרגישה חרדה מוחשית בחלומות האלה
חרדה פיזית שמתפשטת מדפיקות הלב אל הרגליים
שנעשו כבדות והיקשו על הריצה
הייתי מתעוררת מהחלומות הללו שטופת זיעה ומתנשפת
מחפשת את הדרך בחושך למיטת ההורים ונתקלת במכשולים בדרך
הכל נראה שחור ומפחיד ורוצה לבלוע אותי.
מהחלומות האלה נגמלתי מזמן אבל אני מבינה פתאום
שביום יום הם עדיין שם.
ומהחלומות של עכשיו, אני מתעוררת בפחד יותר מציאותי, יותר הגיוני
בחרדה כמעט אדישה, כמעט של ציפייה שהתממשה.
הימים עוברים ואני מרגישה שמשהו בי כבה.
לפעמים אני נדהמת מכמה שאני לא פונה אל הסביבה
וכבר לא פונה אל עצמי
האכזבה וחוסר האמון בסביבה פתאום הופנו
ותורגמו לאכזבה וחוסר אמון בעצמי
אני נאחזת באותם רגעים שהייתי מאושרת -
וכשאני מאושרת זה עד הסוף -
כמו כשאני לא.
אני נאחזת בהם ומנסה לשכנע את עצמי שהם עוד יחזרו
בסיטואציה ובמקום הזה.
בגלל שהמציאות מחייבת אותי לחשוב, ולפעול
לקחת סיכונים שאני תמיד מוצאת תירוץ למה לא לקחת.
ואני מבועתת מעצם הרעיון.
ובנתיים, האור שהאיר את החשכה בדרך היחידים שלי כבה, ואני שוב באפלה
שוב נתקלת בדברים בדרכי אל הנחמה
והשיתוק מפחיד אותי כמעט כמו הרעיון של ללכת למקום אחר
ובכל אופן, הרגליים שלי כבדות, כמו בחלומות ההם, ואני לא יכולה לרוץ.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
