ועכשיו פורחים!

2.6.06

היא חושבת על זה שהיא כל כך זקוקה למגע ושזו הדרך שלה להביע אהבה וצורך וזה טהור וחף ממיניות אצלה.

והיא חוששת שלא יבינו אותה ושירצו לנצל אותה ורואים בה מישהי לשכב איתה אבל לא לאהוב באמת.

היא מרגישה שהיא תמיד עוזרת לאנשים להתקדם הלאה (והם גם אומרים לה) אבל היא נשארת מאחור.

היא חושבת על זה שאולי היא לא יודעת לתת למישהו את התחושה שהיא צריכה אותו.

היא תמיד מסובבת על האצבע הקטנה בחורים שלא אכפת לה מהם ואז היא מרגישה חזקה וסקסית אבל כשזה מגיע למישהו שהיא מחבבת באמת אז פתאום משהו בתוכה נהייה כבד ומסורבל והכל יוצא לה עקום.

ובמקום להראות שהיא רוצה היא מעבירה מסר שלא. אולי לא תמיד אבל הרבה.

היא גאה בעצמה על כל הידע שפתאום נראה שיש לה, כל החוכמה הפתאומית הזאת, ידע שהיא מפגינה בשיעורים שפעם היתה מרגישה תלושה בהם (שהוא אולי בעצם לא כל כך פתאומי, כי היא עבדה קשה מאוד בשבילו, בלי לשים לב לתוצאה אלא רק לדרך).

ומצד שני היא מרגישה כל כך מובסת.

כאילו כל הזמן היו לה שיניים אבל לא אגוזים, ועכשיו משכבר יש לה סופסוף אגוזים, כבר אין לה שיניים.

היא מרגישה לפעמים כמו פיל בחנות חרסינה כשהיא מדברת עם אנשים על מה שבאמת חשוב. יותר קל לה להיות בדיוק מושלמת כשזה לא כל כך משנה לה מה יקרה.

ונורא מטריד אותה לנתח שמונים אלף פעם כל מילה שנאמרה, אבל הראש שלה רץ לבד והיא לא יכולה לעצור אותו.

היא רוצה להרגיש שמגיע לה הכל אבל היא לא.

והיא רוצה שאנשים יחשבו שמגיע לה הכל אבל בלי שיחשבו שהיא סתם אחת שחושבת את עצמה.

ובכל מקרה כשנותנים לה היא המון פעמים בכלל לא יודעת איך לקבל או מה לעשות עם עצמה.

היא לא אוהבת את ההרגשה הזאת שהתנחלה אצלה במערכת בתקופה האחרונה, שהכל לא הולך להסתדר לה, ושהיא שברירית כזאת ושהכל עומד להתפרק בכל רגע, היא, כל כולה, על האיברים והעור והעצמות והבשר והרגשות והחלומות והעתיד והעבר וההווה. או שהכל כבר התפרק והיא פשוט מגלה את זה בהדרגה.

והיא מתפללת שהתקופה הזאת תחלוף כבר והיא תחזור להיות חזקה וחדורת אמונה נפלאה כמו קודם. אמונה עיקשת, כמעט עיוורת. כי היא יודעת שהדרך היחידה להגיע למקומות טובים היא אמונה, שאמונה היא זאת שמניעה את הכל.

היא מתגעגעת לפסנתר שלה געגועים איומיים, גם כשהיא יושבת לידו. כי משהו נשבר, נפל, נדרס, משהו שהיא לא יודעת איך להשיב ויכולה רק להתפלל שישוב לבדו, כי בלי הפסנתר שלה היא לא נושמת באמת אלא רק בכאילו. ואין לה מושג מה היא תעשה עם עצמה אם לא הכל יידבק מחדש.

היא אוהבת שכשהיא שוכחת את עצמה, איבדה את עצמה ועסוקה בחיפוש, לפעמים היא מרימה את העיניים ונתקלת במבט של מישהו אחר, שמכיר אותה טוב או לא כל כך, והיא רואה את עצמה בעיניים שלו ומשהו משמחת החיים שלה חוזר אליה ברגע הזה, לשנייה, כי היא נזכרת דרכו שהיא בכל זאת מיוחדת.

ויש לה תמונה מושלמת בראש של איך שהיא רוצה שהכל ייראה.

לווא דווקא מושלמת באופן אבסולוטי, פשוט מושלמת בשבילה.

העניין הוא שכשזו תמונה נכספת בראש קל לה הרבה יותר לתפקד עם זה, וכשזה מתחיל לזוז לקראת התהוות היא נעשית נורא מגושמת ופתאום הכל נראה לה מפחיד.

ומפחיד אותה שכשהיא מפחדת זה עוצר דברים ומשבש אותם למרות שזה בכלל לא מה שהיא רוצה שיקרה.

נדמה לה לפעמים שהיא לא ממש יודעת מה לעשות עם עצמה או עם מישהו אחר, או איך.

(אבל היא מקווה בכל ליבה ללמוד.)

וללא ספק, הסיבה שכל זה מעסיק אותה כל כך, היא שהיא מאמינה בכל ההוויה שלה שמנוחה היא לא המקום שבו אתה נמצא אלא מישהו שאתה נמצא איתו.

והיא מרגישה מוכנה יותר מאי פעם, לנוח.