10.6.06
והמילים פורצות ממנה כמו נחיל נמלים תועות, נוזלות לכל כיוון כמו אחוזות טירוף, ללא מטרה או דרך, נוזלות ומתנזלות, נשפכות.
היא רוצה דברים שונים ואת הכל ביחד וכאן ועכשיו. וכל רצון הוא חזק ותובעני ומיידי ובלתי ניתן לסיפוק ורועש ומוטרד, שלה אבל לא שלה, מבפנים של משהו אחר. היא במקום הזה אבל גם באחר ובעצם במקום שלישי שלא קשור לא לראשון ולא לשני ולא לאף הוויה שקשורה ברגע הזה, 18:48 ביום שבת 10.6.06. וגם לא לזה של יום האתמול או יום המחר. כמו בבריכה היא שוחה וזה האויר שממלא את הימים שלה, מים כחולים וצלולים יותר מכל מחשבה, דברים שזורמים ונעלמים אל תוך נצנוצי האור שמתנגשים עם השמש בנקודה אחת שגורמת להכל להיראות יפה יותר.
והיא נהנית לדמיין ככה, יותר מהכל, יותר מכלום בוודאי, כי כל דבר יותר קוסם לה מהכלום הזה שמשתלט על הכל וצוחק צחוק מריר חסר תוכן או רגש או התחשבות בזולת או בה עצמה. חוסר ידיעה של איך ומה וכמה, מתי, המתי הוא הקובע, בלי המתי אין ולו אויר סמיך שהוא נחלת הכלל, לא הדבר הטהור הזה שהיא משתוקקת אליו.
והשתוקקות בכלל משתלטת עליה, השתוקקות להרגשה מסוימת ואז להרגשה בלי מיקוד, פשוט לעצום עיניים ולהתמכר לתחושות ולנשום מגע ורוח, מסביב לקרסוליים ועל עצם הבריח ובמקום המסוים הזה בגב שלה שהוא כמו סוד שמחכה להחשף, להחוויר לרגע באור בוהק של שמש פולשנית ואז מיד להיכבות אבל רק כמעט, ולנצוץ לנצח.
השתוקקות להיעלם טוטאלית בתוך עצמה או בתוך מקום אחר, השתוקקות לשליטה בוערת בתמונה מעוצבת להפליא.
השתוקקות לטייל עם האצבע, רק אצבע אחת על גוף אחר, השתוקקות להתבונן בעיניים פעורות בשני גופות נדרכים בציפיה ופליאה ראשונית גם אם כל מה שזורם בניהם נברא כבר, אפילו טומא, הובלל, התלכלך במגעם של רבבות לפניה ואחריה.
השתוקקות להיות ראשונה ואחרונה, הכל או כלום, חזק וחלש וכל מה שבאמצע, פלטת צבעים שלמה ורשת צלילים, השתלטות עויינת על החשוך והמואר, הנגלה והנסתר, כל מה שקיים או היה או נועד להתקיים, האתמול והמחר והנצח, מה שיכול להשתנות וגם מה שאין לו דרך.
הכל, שלה, לנצח נצחים וללא פעימות של שעון, או לב, או מחשבות של מישהו אחר. הערצה עיוורת, רצון עיוור, תשוקה עיוורת, בליעה איטית והדרגתית ונעימה של הכל עד קץ הזמן.
. . .
חלק ראשון, חלק שני.
חלק רביעי ואחרון נמצא כאן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
