ועכשיו פורחים!

יש לי כשרון מיוחד להפוך את עצמי לקורבן.

אני אומרת שאני לא רוצה לדבר על נושא מסוים (ויכוחי פוליטיקה ארורים) ומה שקורה בסוף זה שלא רק שזה מדובר, אלא גם הופך לויכוח ועולה על פסים אישיים כך שבסוף כולם רבים, אני מרגישה עוד יותר חרא ממקודם, וכל העסק עולה עוד יותר גבוה על העץ המגוחך הזה שלאף אחד אין מושג איך יורדים ממנו. למה יש לי כזאת בעיה לשמור על גבול וריסון של עצמי ושל הסביבה כלפיי, למה? באמת שזה לא טוב.

גבולות בכלל זה לא טוב שאין, ואני חוששת שהרבה מחוסר הגבולות שסובב אותי וקשור בי נעוץ באופן ישיר בעובדה שאני כל הזמן מתחמקת מעימותים בכל דרך אפשרית. אני מעדיפה להעמיד פני ישנה או חרשת מאשר לשים מישהו במקום כשהוא אומר עלי משהו מקומם שאני יודעת שאם אגיב עליו תהיה מריבה. אבל אולי המריבה הכרחית בשביל לקטוע מהשורש רעלים, ואני פשוט מרשה לאנשים לדרוך עלי. כנראה בגלל הרגשות אשמה הלא פתורים שלי עצמי, קשה לי להגן על עצמי בפני הסביבה. וזה רע מאוד וחייב להפסק.

אני עייפה ומעוצבנת. מאוד.

יש לי אפשרות לנסוע לסימסטר בברלין במסגרת תוכנית חילופי סטודנטים.

באופן ביזארי אני לחלוטין לא מתלהבת מזה על אף שאני כבר חמש שנים בערך מנסה למצוא דרך להגיע ללמוד בחו"ל. הרגשתי פחות או יותר תקועה פה בכוח ורק רציתי למצוא דרכים להעביר את זה כמה שיותר מהר.

אבל פתאום אני מוצאת את עצמי דווקא מתרגשת לקראת שנה הבאה בירושלים, לשכור דירת חדר פצפונת ולהפוך אותה לחלל שלי, מקום מפלט ושקט ובית קטן וחמים שאכניס אליו רק מה שאני רוצה, רק מה שאני בוחרת. שקט, רוגע, אהבה, קבלה, חום אנושי, חיבוק תמידי, חלל עוטף, בית. ובנוסף חלל שיהיה לי סטודיו שאוכל לעבוד בו בשקט.

בכלל לא חשוב לי פתאום איפה זה, אבל זה קרוב ויכול להיות לי את זה, סיימתי את רוב הקורסים שלי כבר השנה ובשנה הבאה אוכל לקצור את הפירות. יש לי נטייה תמיד ללכת ממקום מסויים בדיוק בסוף העבודה הקשה ולפני שקצרתי. נראה לי שאני רוצה ללמוד לקצור. ובכלל, מזמן לא הרגשתי התלהבות ממשהו. ומזה אני דווקא מרגישה, קצת.

וחוצמיזה, אני מוצאת את עצמי אוהבת את ירושלים. טוב לי שם, משהו בי יותר רגוע, יותר נושם, יותר מקבל את עצמו. ויש לי שם חברים, ומרחב, ועשייה וגילוי עצמי.

אני מתגעגעת לשם כשאני בתל אביב. ואני שמה לב שהרעלים שנכנסים לי פה, מתנקזים שם.

ועדיין אני חושבת, שבלי קשר אני חייבת לשים גבול לרעל ולדעת לא לתת לא להכנס. לא לאפשר לו זכות קיום.

לא לתת לאנשים שאני אוהבת להשחית בי חלקות טובות במילים שלהם רק בשביל לא להתעמת. ואני לא אוהבת שמגדירים אותי, אומרים את ככה וככה, זה דברים שמתכנתים אותך מחדש, אחר כך צריך לעבוד כפליים בשביל לנקות אותם מהמערכת בשביל ללמוד מי אתה באמת ולהוציא את זה החוצה. ובמערכות יחסים בריאות לא אמורה להתקיים תבנית כזאת. זיהום. וגם לא התבנית הזאת שבתור אמא שלה אני הכי בעולם, ובתור הבת שלה יש לי מעמד עלוב. חוסר גבולות אומלל.