ועכשיו פורחים!

אבאשלקליאו הודיע לה חד וחלק (לאחר שמיעת סיפורי החבר (*הוחלף כינויו הקודם משיקולי חיסיון מערכתיים) שטוחנים לה ולסביבה את המוח בימים האחרונים) שהבחור שהיא יוצאת איתו הוא קוקו מקן הקוקיה, ושיש לה נטייה לבחור בכאלה כל הזמן ורצוי מאוד שתחדול מכך לאלתר. קליאו חשבה שזה היה מדוייק, משעשע, ומנוסח להפליא.

החיים יכולים להיעשות מדכאים למדי כשיש לך נטייה להיתפס על בחורים לא מתאימים. את מוצאת את עצמך נופלת לבור שלא היתה לך שום תשוקה ליפול אליו, פעם אחר פעם, ובעוד שעד לפני חודשיים היית ציפור דרור מאושרת מחייך (כסינגלית), ועד לפני חודש היית ציפור פחות דרורית אבל בהחלט מאוהבת בזוגי, כעת את שוב אבודה בתוך טחינת המחשבות של עצמך למים פעם אחר פעם בדרך הבטוחה לשיגעון. את מנסה לפשט לעצמך מצב שכרגע נראה לך שיא התסבוכת אבל למעשה הוא פשוט מאוד: שוב בחרת בבחור שלא פנוי לקשר. על פניו זה לא נראה ככה, כי כשבחור אומר לך כל הזמן שהוא אוהב אותך ושלל אימרות רומנטיות מעלפות מסביב, לא עולה בדעתך שיש סיבה הגיונית לחשוב שהוא לא מסוגל להיות איתך כמו שהוא טוען שהוא רוצה. אבל לפעמים מספיק להסתכל על המציאות לפני שמפליגים בה רחוק מדי, בשביל לדעת שמילים לחוד ומעשים לחוד: כשבחור מבלגן לעצמו את החיים בכזאת צורה ואפילו לא מודע לכמה שהם מבולגנים, כשהכל אצלו מעורבב ואין שום מקום ברור לשום דבר, אז הוא לא מוכן לקשר, ולא משנה כמה שהוא אוהב אותך. אבל התת מודע שלך, כתמיד, זיהה משהו מתוסבך ואצת לגאול אותו מתסביכיו, כאילו יש בכך משהו הרואי ורומנטי במיוחד, מעין סיפור האהבה כנגד כל הסיכויים, בלה בלה בלה. המשעשע הוא, שאת אפילו לא שמה לב שזה מה שאת עושה, עד שאת כבר שקועה בזה עד למרפקים ובאמת שקשה לך לצאת (ושלא יהיה לאף אחד ספק, זה אכן קשה, ונראה נורא גורלי, בכל פעם מחדש). מה יהיה, עד מתי תפלי שדודה לכל בחור שטובע בעינייך כמו בקערת קורנפלקס מלאה חלב?

כן, קשה לי. מאוד. מה יהיה? אני מלבטת למעשה בין שתי דרכי פעולה.

האחת: לומר לו שזהו. למה? כי ברור לי שזה לא ילך לשום מקום בריא או מספק מבחינתי. בלי לפרט יותר מדי, זאת מיטה חולה ואני, לפחות כרגע, עדיין לא.

השנייה: לא לומר לו שזהו, אלא לומר לעצמי שאין מצב לשנות את היוצרות פה, אבל אני יכולה עדיין ליהנות מצדדים אחרים של זה. לסדר את החיים שלו בצורה שהוא יוכל לנהל איתי בהם קשר זוגי בריא הוא כנראה לא יסדר כרגע, כי הוא אפילו לא שם לב כמה שזה חולה. ואני לא אסדר לו את החיים, כי הם לא שלי ונמאס לי לסדר לאחרים את החיים כל היום. מה שכן, אם מתעלמים מכל זה יש לנו את הרגעים היפים והרומנטיים שלנו שנותנים לי הרבה כרגע ועושים לי טוב. אם אני אתייחס לזה כמשהו קליל וחסר כיוון, משהו כייפיי בשביל כרגע, אני עשוייה להרוויח מזה משהו.

ולשאלת מליון הדולר: האם אני מסוגלת?

ללא ספק, ובלי קשר, יש להוסיף לרשימת ה "to do" הדחופה לטפל בעניין המשיכה למתוסבכים. בקרוב, גם בלוג זה יוכל להתהדר בפוסטים שכותרתם: "מתובנותיי בחדר הפסיכו", יש למה לצפות.

הכי טוב שאפשר לצחוק על זה, נראה לי התיישן קצת העניין של לבכות לכרית, לא?