ועכשיו פורחים!

קראתי עכשיו את הכתבה המפרסמת את תוכנית הריאליטי החדשה "חלומות".

הסתכלתי על התמונות והפניות של האנשים שחושבים שהם עד כדי כך זקוקים לשינוי - aka נתוח פלסטי שישנה אותם מכף רגל ועד ראש. ותרשו לי לשאול: מה הסיפור עם זה?!

רוב האנשים שתמונותיהם פורסמו נראים בסדר גמור וחלקם אפילו נאים מאוד. הבעיה שלהם זה לא מראם החיצוני. תאמינו לי, פקאצות ופקאצים מכוערים הרבה יותר כבר נראו על אדמת ארצינו. המכנה המשותף לכל גבר ואישה שם הוא ללא ספק חוסר ביטחון בסיסי. יש שם כמה בננות שעוד בקושי בקעו מהביצה (בת 18 וכבר רוצה לעשות הרמת חזה?? מה תגידי בגיל 40 כשהוא באמת יתחיל לפזול דרומה??)...זוהי תופעה של התרכזות באופן מוגזם ביותר בכל מה שקשור במראה החיצוני, ולגמרי מתעלם מהעובדה שמה שחשוב זה קודם כל הבנאדם עצמו והאישיות שלו. אחת המתחרות (קורין, 24), משיבה כשנשאלת מה היא רוצה "לתקן": "אני רוצה להסתכל במראה ולהגיד - עכשיו אני אוהבת אותך". זה פשוט מזעזע בעיני שהאהבה שלה את עצמה תלויה בציצים מסולקנים ובטן שטוחה. מזעזע ועצוב.

ותוכניות כאלה לא רק שמעודדות סוג כזה של מחשבה, הן תופסות טרמפ על דימוי עצמי נמוך ועל חברה שמתרכזת בתפל, בשביל רייטינג וכסף. ואנחנו כחברה מעודדים אותם בכך שאנו צופים בתוכניות האלה במקום להחרים אותן ולהגיד לא, אנחנו נלמד להעריך את עצמינו כאנשים בעלי אישיות יפה וכבעלי ערך, כפרטים שתורמים לחברה על ידי פיתוח היכולות השכליות והרגשיות שלנו. אנחנו נפסיק לשים לעצמנו תנאים, בדרך לאהבה שלנו את עצמנו, ואת בני האדם שסביבנו. 

ושלא תבינו אותי לא נכון. גם לי יש דברים בגוף שלי שאני לא אוהבת (או שאוהבת פחות מדברים אחרים). לכולנו יש. לדעתי, גם לזוכה המאושר/ת ב"חלומות", אחרי שיעבור את הניתוחים שהוא כל כך משתוקק לעבור, יהיו הסתייגויות מדברים אחרים בגופו/ה שאותם ירצה גם כן לשנות. הרי אין לזה סוף. אף אחד אינו מושלם, וזה טבע האדם לשאוף להשתפר.

השאלה שלי, אמנם, היא מתי הפסקנו לרצות להשתפר ביכולות האינטליגנטיות, השכליות, הרגשיות והחברתיות שלנו, והתחלנו לשים את הדגש על המעטפת החיצונית שלנו?
מה שאני ראיתי כשהסתכלתי בפרסומת, היה חבורת אנשים שמה שהם רואים כשהם מסתכלים במראה זה מה שמגדיר אותם.

ההתעסקות הבלתי פוסקת הזאת בחשיבות המראה החיצוני היא כבר אובססיה. איך נדע שעברנו את הגבול? כשאנחנו אומרים לעצמנו שכל האושר שלנו ותחושת השלמות שלנו כבני אדם תלויה בניתוח אף או העלמת צלוליטיס.

אני קוראת לך, בחור שמנמן ושעיר, לזקוף גבך ולהרים ראשך בגאווה, לצאת לשתות משהו ולנסות למצוא בעצמך את חוש ההומור, או השנינות, או היציאות האינטליגנטיות. אני יודעת שהבחורות השוות באמת ידעו לראות בך את מה שחשוב. ואם אחרי שתגלה בעצמך את מה שבאמת מגדיר אותך כאדם יפה עדיין תרצה להוריד כמה קילו ולהפטר מהשיער המיותר, קח את בת זוגך לריצה לילית לאור ירח, ואת סכין הגילוח לדייט אינטימי. אתה לא צריך תוכנית טלוויזיה כדי לגרום לך להרגיש טוב עם עצמך.

ואני קוראת לך, כן כן, את, זאת עם הציצי הקטן מדי והוורידים ברגליים, ללבוש מיני סקסי וסטרפלס (יש גם יתרונות בלהיות "קטנה" - מי שיש לה תאומות אימתניות לא יכולה ללבוש חולצות שקסיות שכאלה...) ולצאת לרקוד. הבחור שאת חוששת שלא יתחיל אתך בגלל מה שאת רואה כפגם, יחשוב שאת היצור הכי סקסי שהוא אי פעם הניח עליו את העיניים. כי את יפה, כולכן יפות, וכי את יודעת לאהוב את עצמך על הטוב ועל הרע.

בואו נחגוג את הצלוליטיס, את השומה הקטנה במקום הלא צפוי שתמיד רצינו שתעלם כבר (אפשר אפילו להמציא לה שם, שתרגיש מיוחדת ; ), ואת האף שנראה לנו עקום קצת. בואו נחגוג את חוסר המושלמות שלנו, שהופך אותנו לאנושיים. בדרך, בואו נהיה קצת יותר אנושיים אחד כלפי השני. בואו נפסיק לשפוט. ובואו נפסיק לספק משכורות עצומות עד גיחוך לכל מי שרוצה לעשות רווחים מחוסר הביטחון שלנו. בואו נחגוג את היותנו אנשים שנולדו לעולם הזה יפים ובעלי תוכן.

כי מה זה ריאליטי בעצם? ריאליטי זו המציאות שאנחנו בוחרים לחיות בתוכה. ורק אנחנו נחליט מה היא תהיה!