ועכשיו פורחים!

אני מוצאת את עצמי מפתחת סוג של אכזריות בזמן האחרון, ממש בכוונה. ולא מרוע לב, לא בכוונה להיות רעה. יותר מן סוג של ענייניות, כמעט על סף הקור, ניכור, לחתוך כל מה שלא רלוונטי. גם כלפיי הסביבה, וגם כלפיי עצמי והבחירות שאני עושה. הרגשה מוזרה.

כל פעם כשאני מגיעה לת"א לבית של אמא שלי אני נכנסת לסוג משונה של דיכאון.

אני מרגישה, בזמן האחרון, שאני עושה תחרות משיכת חבל בתוך הנפש של עצמי.

מצד אחד עומדת דמות שהייתי המון זמן, והיא חזקה ועיקשת בדיעות שלה ובחומות שלה ובדברים האלה שהיא אוחזת בשביל שהכל יישאר כמו שהוא. ומהצד השני עומדת דמות שהתהוותה במאמץ רב ויחד עם זאת (ובאופן סותר) בלי ששמתי לב, שממש בכוח רוצה לפרוץ את הגבולות הללו מברזל, ללכת רחוק יותר עם דברים, לנפץ דוגמות.

אני נוטה ללכת אחרי השניה, אבל לא תמיד יודעת בדיוק איך.

הבהירות הזאת שבה אני עושה החלטות, הרבה קטנות אבל לפעמים גדולות, במין חיתוך מדויק של מנתח, וגם היכולת החדשה שלי לומר דברים כפי שהם ובלי להרגיש לא נוח, גורמת לי לגאווה. אבל גם, כל השינויים האלה באישיות שלי לעיתים גורמים לי לתחושת זרות לעצמי, לא מוכרת. כמו להגיע למקום חדש ולא להכיר אף אחד, רק שהמקום החדש הוא אני עצמי.

אמרתי לו את הרגשות שלי, לא התביישתי לומר שרציתי ואת כל מה שעבר לי בלב.

ובסוף לא ניתקתי, כלומר, ניתקתי לקצת ואז חזרתי בי. לא רוצה שהוא יצא לי מהחיים.

יש המון ערך ליכולת לדבר עם מישהו, סוג של חיבור וגם כימיה, אין את זה עם כל אחד.

מרגישה קצת בלאגן בראש, בלב, מוזר לי להרגיש מדוכאת כאן, כאילו לא לגמרי שייכת, החיים החדשים שלי והחיים הישנים לא מתחברים. קשה לי להרגיש שלא תמיד מקבלים אותי כמו שאני רוצה להיות. לפעמים פשוט חסר לי חיבוק. לא תמיד יש משהו אמיתי, מישהו אמיתי, לפעמים עובר המון זמן בין אחד לשני ואז יש רגעים שאני מוצאת את עצמי מרגישה פתאום נורא לבד.

אני מרגישה צורך לקירבה ולאינטימיות רגשית עם מישהו. אבל גם ממש צריכה סקס, ולאו דווקא בתוך מערכת יחסים כרגע (אולי כי אין מערכת יחסים, ואולי גם כי יש סוג של ערך שונה ללשכב עם מישהו בלי קשר למחוייבות של מערכת יחסים זוגית). אני נורא רוצה מישהו לסמוך עליו ולבנות איתו אינטימיות זוגית יציבה, אבל אני גם נורא רוצה פשוט קשר פיזי כרגע, ואני לא יודעת אם יש לי את הסבלנות להמשיך לחכות לפרטנר הנכון לזוגיות, אני כבר די מתייבשת פה. לא תמיד אפשר לשלוט בתזמון של דברים...אבל זה (כצפוי) מעלה בעיה לוגית, אני לא רוצה לשכב עם מישהו שיש לי איתו ידידות שחשובה לי כי זה עלול להרוס את הידידות, אבל גם לא בא לי סתם לזיין איזה בחור מפיק אפ. מה שמשאיר את הברירה של לשכב עם ידיד שלא כזה חשוב לי לשמור עליו, אבל זה מחזיר אותי ללופ של למה לשכב עם מישהו שלא כזה חשוב לי לאבד. לכן, הפיתרון הבלתי נמנע הוא שברגע זה ינחת עלי מהשמיים (או ידפוק בדלת, אני לא בררנית) גבר מסוקס וחסון, לא טיפש מדי, ויודע איפה לשים את הידיים שלו. זה יספק אותי לשבועיים עד חודש.

4:43.

לילה שני ברציפות שאני לא מצליחה לישון.

ל א  מ צ ל י ח ה  ל י ש ו ן .

איזה משפט שנשמע מוזר, לא מצליחה לישון.

שינה לא אמורה להיות משהו שכולם יכולים לעשות אותו ללא הבדלי דת גזע ומין?

ההישגיות המזדיינת הזאת. אפילו לישון צריך להצליח.

אתמול בלילה התהפכתי במיטה הרבה זמן, והמחשבות נעשו יותר ויותר ביזאריות, מפחידות אפילו.

מחשבות של שדים ולבד וסופים של דברים.

כשכבר נרדמתי, החלומות היו עוד יותר מפחידים.

וב- 4:27, קמתי מהמיטה, מיואשת מלנסות להמשיך לישון.

הלילה, כמו שעון שוויצרי מכוון היטב, שוב הגיעה השעה 4:27 ואני מפסיקה להאבק בשינה.

מסתבר ששינה, אם מנסים להכריח אותה לבוא, מעניקה בנדיבות כאב ראש. יש לה ביצים זאתי,

והיא רוצה שידעו את זה.

נרדמתי שוב בשש ומשהו, וקמתי חולה.

שפעת. כשילדים אז מידי פעם שפעת זה נחמד, נותנים לך להבריז מלימודים, מפנקים אותך קצת,

נונתנים לך לראות כמה סרטים מצוירים בטלויזיה שאת רוצה. ויש את הסירופ הזה נגד שיעול, או

כאב גרון, והוא די טעים כזה. מתוק. שחולים כשילדים, לא נאבקים עם השינה.

אולי מאבקים זה משהו שמגיע בגיל מאוחר יותר.

תקופות של שינוי זה קשה.

אני מותשת, אבל האמת שאני לא בטוחה ששינה היתה משנה את זה. זה לא שנעצמות לי העיניים.

אז אולי באמת אני לא צריכה לישון, מה אני מכריחה.

אבל כולם ישנים, כשחושך בלילה, זה נתון. לשבור את הנתון ולהיות בסדר עם זה, בלי שאלות,

יש בזה משהו כמעט מחאתי. שבירת מוסכמות של חולי נפש או אמנים מוחלטים שהמוח שלהם יוצר

יוצר יוצר בלי הבחנה בין לילה ליום, או אנשים שמנסים להצהיר הצהרה מסוימת.

אין לי הצהרות להצהיר. יש לי רצונות לרצות? אני רוצה להיות. ל ה י ו ת .

יש לי חשד, או פחד אולי, שאני משתגעת.

שביל האבנים הצהובות של נסתרי המוח הפתלתל.

להשתגע, או להיות משוגע, זה היינו הך, בסך הכל עניין של זמן, שני צדדים של אותו מקל.

אני רוצה להיות אדם. נפרד. להרגיש איבר ועוד איבר ועוד איבר. להנות מהנשימה עצמה.

אני רוצה לדעת מי אני. לאו דווקא לדעת ברמות שאוכל לכתוב על זה דף של חיבור, יותר כמו ידיעה

פנימית כזאת שאני אני, מה שזה לא אומר, להיות אני. ידיעה שזה יציב. האני. אני. יציבה.

יש לי פתאום מחשבה מוזרה, שכל יום שאנחנו חיים, אנחנו פרח אחר. ובסוף כשאנחנו עוזבים את

את החיים מאחור ומסתכלים עליהם ממקום אחר, אנחנו רואים את השוני, כל יום זוית וצבע אחר.

גן שלם של פרחים צבעוניים, מעניינים יותר ופחות, חלק יפים וחלק סתם, חלק גדולים וחלק

קטנים.

אולי זה יפה.

כרגע, אני פשוט רוצה להיות אותו הפרח לרגע, ימים אחדים, שבוע.

יש בי מפעל קטן של מחשבות, ייצור שלא שמע על הפסקות לעובדים ותנאי מנוחה.

בא לי פתאום לשכב בשדה ענקי, כולו ירוק, מסביב המוני צמחים חוץ ממעגל אחד באמצע שבו אני

שוכבת. מעגל שמעלים אותך מהסביבה. ומעצמך. לפעמים אולי זה אותו הדבר. ולמעלה שמים

כחולים, כמה עננים לבנים גדולים, שקט. לראות בהם צורות, מכשפה על מטאטא או סוכריה ענקית

על מקל, ליצן או כרית ענקית שיושבים עליה בשמים. לנשום ולשאוף, לנשום ולשאוף, לנשום

ולשאוף. בלי לחשוב על הנשימה והשאיפה,בלי לשים לב.

אני עייפה.

כולם מתחרפנים

זו לא רק את

שני פרחים, מקלחת, אויר של יוני

את מחייכת וממשיכה הלאה

יש מבחנים של המציאות

צחוק הזוי ונדמה לך

שאת מסתכלת על עצמך מבחוץ

מישהו חולם וזו לא את

אני צריכה לדאוג לך?

לא, זה בסדר, אני מתמודדת

אני צריכה לדאוג לך

קצת רוך לא יזיק

ליטוף, קצת הבנה

את רוצה קרבה?

אז מדוע את מסתתרת בקופסת זכוכית?

אל תצעקי זה לא טוב לבריאות

חלילה לך שיחשבו שאת כבר לא שפויה

שהשתגעת

אז מה אם אף פעם לא באמת היית שפויה?

רק העמדת פנים

בשבילם את כן

ובכל אופן כולם מתחרפנים

זו לא רק את

שני פרחים, מקלחת, אויר של יוני

תקישי פעמיים בעקבים

ותגיעי למקום קסום

שביל זהב

ושקט.

הים אף פעם לא יציב

מהבחינה שהוא לא יכול להבטיח מראש

אם מחר הוא יהיה רגוע או סוער.

אבל הוא הכי יציב בעולם

כי הוא יכול תמיד להבטיח שמחר הוא יהיה שם

באיזשהו גוון של כחול

ויספק כר קטן של חול לשבת עליו.

הוא כמו הבנאדם הכי אמיתי שיש.

בגלל זה אני כל כך אוהבת אותו.

מוקדש למלצרית.