ועכשיו פורחים!

גילוי: אין דרך להביע כעס במילים. יש, אבל זה לא יוצא טוב. הכי טוב להשאיר דף ריק.

אבל לא בא לי היום להשאיר אותו ריק. לא בא לי גילויי רשעות, או שיגעון, או טירוף אמיתי נוקב.

גם לא בא לי משפטים על משפטים של פסיביות אגרסיבית.

בא לי אמת. אמת שהולכת עד הסוף, ברוגע שמשווע לקצת חום, אבל תמיד יישאר כמו שהוא, קר וחלק. חלק, כי פיסות קטנות של חספוס להיאחז בו זה שקר. שקר שעושה את הדברים יפים, קלים יותר, אבל עדיין שקר. ולשקר אין יותר מקום. רק לאמת.

הייתה ילדה, תמימה, נאיבית, טובה, מטומטמת, מניפולטיבית, שה תמים ההולך לטבח. בעצמו.

יום אחד הלכה הילדה ברחוב והצל שלה התנפל עליה מאחור וחנק אותה עד שלא נשארה נשימה אחת בגופה המתחסד. כלום לא נשאר, רק ניסיון, הבטחה, מזוודה שלמה של חומר נוגד תקווה, של התאווה שלה שהחביאה, ולב חלופי אחד.

כפיות טובה: "התעלמות מן הטובה שעשה פלוני, התנכרות למיטיב".

ניצול: "1. הפקת תועלת מדבר מה. 2. קבלת רווחי הערך המוסף מעבודת אחרים. 3. הרקה, לקיחת הכול."

הקרבה: "1. הבאת קרבן, הגשת קרבן. 2. מסירות נפש. 3. הקרבה עצמית, הקרבת עצמו, מסירות נפש, השלכת עצמו מנגד, העמדת עצמו בסכנה לטובת אחרים או לטובת רעיון היקר לו".

הקורבן תמיד בוחר. תמיד בוחר. כל יום מחדש, בחירה. הסביבה לא הופכת אדם לקורבן. לאף אחד אין את הכוח הזה.

הרצון לאהבה, כמיהה בלתי סופית, בלתי מותנית, עיוורת, מטשטשת ומטמטמת, עד מוות.

מוות, התכלות הכול, טשטוש הערכים. המקריב אישיותו, רצונו, תקוותו, חייו למען הרעיון של אהבה מסוימת, טיפש. בקורבן רואים קורבן, גם כאשר אינו רואה בעצמו, או את עצמו, קורבן. הנותן שידרכו עליו, דורכים. הנותן שייקחו את ליבו ונשמתו, לוקחים. קדושים יש רק בשמים.

החושב שהניתן לו מושלם, ראשוני, נכון, שעליו יש להילחם, עיוור. הנלחם עד לאיבוד כל תקווה, על רעיון שרוצה יותר מלנשום, פתטי. כן, פתטי. יש צורך בבגרות. בגרות פשוטה, לא הרואית, בגרות. ניתוק מוחלט מהעצמי שהוא תינוק לזה שהוא מבוגר. חוסר המשכיות. ניתוק קשר מוחלט. סיוט שהיה ונגמר. בגרות להשכיל ולראות כי יש יופי. ביקום יש יופי. ומה שנראה מכוער, להסתכל עליו כמו שהוא. מכוער. ולפנות לחפש יופי. לראות יופי. מוכנות.

חשוב: עמוד שדרה. עמידה מאחורי העצמי. לא עוד רכיכה מתגמשת להשגת קבלה אידילית. הקבלה האמיתית היא זו של האדם כמות שהוא. האהבה האמיתית היא זו של חסרונות ויתרונות, יחד. האמיתיות עצמה היא קבלת האחר.

ושוב אני יושבת מול הים.

על צוק קצת גבוה מעל הכל ועיניי לגלים בשעת שקיעה.

השמש מתחבאת מאחורי העננים ואפשר רק לדמיין אותה.

אין צבעים יפיפיים של שקיעה.

אבל הגלים נעים לאיטם והים שקט, חושב.

עולה בי הרגשה שאם אני אשב כאן מספיק זמן

שעות, ימים, שבועות

אני אקבל תשובות לכל השאלות שלי.

מסכמת עוד חודש, מהרהרת במחשבות שהתחדשו לי בשבועות האחרונים

לאן יוביל אותי החודש הבא?

אני חוזרת ברגל ותוך כדי ההליכה עוצמת עיניים

מתחוור לי פתאום שכשאני רק מקשיבה, לא מתבוננת

כל מה שמגיע לתודעה שלי הן הנשימות הקצובות, וצעדיי על האדמה

מדמיינת מה יעבור עוד על הרגליים האלה, איפה עוד הן יידרכו

וכמה נשימות עוד אחסיר ברגעי התרגשות

עד שהכל יידום.

ולרגע, זה כל מה שחשוב. 

אני מאוד מבולבלת.

יכול להיות שזה בגלל שאני לא ממש עושה כלום. אני אמורה לעשות, אבל לא עושה. וכשלא נמצאים בעשייה, אז מתבלבלים. גם אם אין ממש שום דבר להתבלבל לגביו. נראה לי שאני אוהבת יותר לחשוב, מלעשות. זה קצת מדאיג אותי. למרות שאני נהנית גם מהעשייה. לא יודעת. אני שואלת את עצמי המון שאלות, כל הזמן. מכשילה את עצמי בוריאציות שונות של אותה השאלה, מתחבטת, מתלבטת. בסופו של דבר, זה תמיד מגיע לאותה הנקודה, כמו בפוסטר הזה שפעם היה לי, שני כלבים לבנים מקסימים כאלו עם המון פרווה, יושבים אחד על יד השני על רקע של שמיים כחולים, ובדפוס בחלק העליון של התמונה כתוב: אהבה היא התשובה, מה השאלה?

לא ברור. לא ברור לי. מה הקשר לאהבה יא מחורפנת? מה קשור אהבה עכשיו?

ושוב אני מכשילה את עצמי. כי זו לא אני שאמרתי, שבכל דבר שאנחנו עושים יש אהבה?

אני מרגישה שוב, שכל הזמן אני אוכלת גלידה דלת שומן, בלי סוכר, בלי טעם אמיתי, הכל סינטטי ומזוייף. אני כל הזמן חולמת על גלידה אמיתית, עם טעם שהולך עד הסוף, עם סוכר ושומן והכל, גלידה גלידה, כמו שגלידה אמורה להיות. חולמת חולמת, אבל מסתפקת כל הזמן בתחליף הדל בקלוריות. חיים שלמים אני יושבת וטוחנת גלידת טופו דלת קלוריות וחסרת שומן וחסרת טעם מזויין. האם קל לי יותר לעשות את זה? אחרי הכל, כשאוכלים גלידה נטולת שומן ודלה בקלוריות, אז יש הרבה פחות סיכון להשמין. אפשר להנות בלי רגשות אשם. אבל האם אני באמת נהנית??

והשאלה המטרידה יותר: האם יצאתי לחלוטין מדעתי, שאני יושבת פה ובמשך פסקה שלמה משווה את החיים שלי לגלידה, כשאסור לי בכלל לאכול סוכר?

והתשובה היא כן. אני יוצאת מדעתי.

ממה אני כל כך מפחדת, מה כל כך מפחיד אותי, שאני מעדיפה לשבת כאן שנה שלמה, אם לא יותר, ולהרגיש שאני לא חיה, לא באמת חיה במלוא הצבעים שלי, מאשר ללכת ולגמוע את העולם? למה אני מרגישה כל כך משותקת, שאני לא יכולה לזוז??

ואני יודעת שהכל נמצא שם. הכל. האהבה, מכל הבחינות. העולם שלי. החיים שלי. האושר?

האושר האמיתי הוא בחיפוש אחר האושר, לא באושר עצמו. האושר עצמו לא קיים ללא החיפוש.

ואני לא מחפשת. אני יושבת כאן, ולא עושה כלום.

אולי יותר נוח לי להקטין את עצמי. יותר נוח לי להיות במקום שבו אני לא צריכה לטרוח ולהשוות את עצמי, את הרמה שלי, לזו של אנשים אחרים. כי באמת זה לא משנה, כולנו נגמור באותה הביצה.

נוח לי יותר להיות אפס ולרחם על עצמי ולהרגיש עייפה, סחוטה מחוסר מימוש, מלקום בבוקר ולעבוד.

זה לא כזה נורא. כי בקצב הזה, בקרוב אני אפסיק להרגיש בכלל. ואז זה לא ישנה.

אני חסרת תחושה, נואשת, ועצבנית בטירוף.

והפוסט רווי הרחמים העצמיים האלה באמת מביא אותי לשפל חדש.

אבוי.

נ.ב - שבת שלום לכולם.

מתוך מה עוזבים מציאות אחת ונכנסים לאחרת?

אם זה מתוך בריחה, אז אולי יותר קל לשנות את המציאות עצמה, אבל השינוי הוא לאו דווקא תמיד נכון במקרה כזה. יצירה של משהו חדש צריכה לבוא ממקום טוב. ממקום של אהבה, של התחדשות. לא ממקום של בריחה ממה שעוזבים, אלא ממקום של רצון להגיע לאן שהולכים.

אבל אם באים ממקום שנוח בו, שנעים בו, אם זאת נקודת המוצא, אז איך עוזבים והולכים לקראת משהו חדש, לא ידוע? הרי עם כל הרצון ללמידה, לשינוי, להתפתחות, האדם רוצה לרוב להיות איפה שטוב ונוח. ומה עושים כאשר יש טוב, ונוח, ונעים, אבל יש גם חלום למשהו אחר, רחוק, שדורש עזיבה ושינוי גדול, הסתגלות חדשה? והרי גם אם בסוף השינוי יתברר כמשהו טוב, נפלא, אפילו מעבר לכל דמיון ראשוני או תכנון, הרי שבין זה, לבין השהייה במקום הישן, יש אמצע (לפעמים קצת אמצע, אבל לפעמים גם המון, ואי אפשר לדעת מראש) של שינוי, והתמודדות, והמון הסתגלויות חדשות. וצריך המון כוח בשביל זה, אבל לא רק. צריך עוד משהו, עוד משהו חוץ מכוח. אפילו עוד משהו חוץ מאהבה. מתוך מה עושים את זה? מתוך איזו הרגשה?

זאת התהייה שהעסיקה אותי הערב, כשהייתי בעבודה. עמדתי בכניסה, פטפטתי מילים נעימות וחסרות פשר, חיוך אמיתי על פניי, והאזנתי ברקע לכנר שתמיד עומד שם, לפני ואחרי כל קונצרט, מנגן מנגינות ידועות מראש ומקווה להרוויח כמה מטבעות.

היה לי יום מעצבן. גם אתמול. אז בעצם זה יומיים מעצבנים. אני עצובה, ורע לי, ואני אוכלת מלא שטויות שאסור לי אז גם כואבת לי הבטן ובאופן כללי בא לי להקיא, להתעלף, לישון עשרים שעות, ולהרוג איזה ליצן, לאו דווקא בסדר הזה.

אבל לא לשם כך התכנסנו כאן (לשם שינוי?).

יצאתי עם חברה לקפה. חזרתי עם כמה תובנות, שמצטרפות לתובנות שהתגבשו אצלי על גבי מחברות (שאמור להיכתב בהן חומר לימודי ולא תהיות פילוסופיות על החיים, אבל ניחא) ביומיים האחרונים. אז זה נושא הפוסט היום. אין לי השראה, אבל בא לי לכתוב. מצטערת. בעצם לא, כי רע לי, אז בא לי שגם לסביבה יהיה רע כדי שאני לא ארגיש לבד. לא פוליטיקלי קורקט? חבל. טוב, לעניינינו.

אנחנו לוקחים את הזמן, את עצם קיום הזמן, כדבר מובן מאליו.

אני תמיד חושבת שזה דבר נורא אידיוטי, להתייחס לחיים כאילו מחר נמות. לא יודעת למה, זה פשוט נראה לי לא מציאותי. אבל צורת ההסתכלות הזאת טובה בשביל דבר אחד: בשביל לקבוע לעצמינו מה חשוב לנו בחיים, מה עושה לנו טוב. במידה ואיבדנו את עצמנו לרגע כמובן.

קשה לי בזמן האחרון. אני מרגישה שמרוב חיפושים עצמיים, מרוב הרצון שלי לצאת ממגבלות והגבלות שלי בתוך עצמי ובעולם, מרוב צורך כזה להגדיר את עצמי מחדש כל שתיים וחצי דקות, מרוב כל הדברים הנ"ל כבר איבדתי קצת את עצמי. אני מרגישה קצת כמו (זהירות, דימוי משונה) בתוך מדבר אינסופי. כל כך אינסופי, שמכל מקום שלא מסתכלים, רואים רק חול, ועוד חול, ועוד חול. ואת השמיים. ואני לא יכולה להבדיל את השמאל מהימין, את הצדדים מלפניי ומאחוריי, אחד מהשני, כי כולם נראים אותו הדבר, והדבר הזה הוא בעצם קילומטרים על קילומטרים של כלום. זה מצב מבלבל ביותר, כי מצד אחד, איך אפשר שלא ללכת לאיבוד, כשאין לך אף סימני דרך? ומצד שני, זה לא ממש נקרא ללכת לאיבוד, כשהכל נראה בדיוק אותו הדבר. במקרה הזה, ללכת קילומטרים או להתיישב במקום ולא לזוז, זה היינו הך. בכל מקרה, התובנה הראשונה מתוך הדימוי הזה שצץ לי על החיים שלי, היא שזה קשה לי, וריק לי, ואני רוצה לשנות את זה. הספיק לי להיות בתוך המדבר הזה, אני רוצה לצאת.

כשתיארתי את זה לחברה שלי, היא אמרה לי וואלה, אם אני הייתי בתוך מדבר שכזה, הדבר היחידי שהיה עולה לי בראש זה, להתיישב שם בו ברגע ולעשות מדיטציה. וזהו. אני אוהבת אותה, היא סוף הדרך, מיכלי. ויודעים מה? זאת התובנה השנייה. יש סיבה כנראה שהבאתי את עצמי לתוך המדבר הפיקטיבי הזה. רציתי לברוח, רציתי שקט, רציתי לבחון את הדברים מחדש. רציתי מדיטציה. עשיתי. הצלחתי. אז עכשיו אני ריקה קצת וקשה לי, נכון, אבל אני הבאתי את עצמי לזה, וכנראה שזה כן היה חיובי בסופו של דבר, כי הרי בסה"כ עניתי לעצמי על צורך שהיה בי.

תובנה שלישית היא, שאולי יש גם משהו חיובי בלהיות מוקפת בכלום. כי עכשיו כשאני רוצה להתחיל למלא את הסביבה שלי בדברים, הכל ריק מסביב ואני יכולה לבחור למלא אותה במה שמתחשק לי.

אז סך הכל, המסקנה היא כזאת: קשה לי, אז אני מוציאה את עצמי מזה, אבל יש אספקטים חיוביים, ואני ממשיכה לכוון את החיים שלי לכיוונים שנראים לי טובים ונכונים. אני יודעת מה טוב לי, אני פשוט צריכה להאמין בזה.

לשאלתי איך ממצב של חוסר עשייה, או עשייה לא ממוקדת, חוזרים למסלול ממוקד (או יוצרים אחד יש מאין, תלוי מאיזו זווית תסתכלו על זה), היא נתנה לי פטנט פשוט למדי שהיא השתמשה בו לא מזמן, והיה נראה לי חמוד ויעיל בו זמנית: עושים רשימה. רשימה של מה? רשימת חלומות. מחלקים דף לעמודות: צד ימין, כל החלומות שלי בתקופה זו. מה אני רוצה. חלק יכול להיות מציאותי, חלק פחות. זה לא משנה, זה החלום שלי ואני אגדיר אותו איך שבא לי. אחרי שעושים רשימת חלומות, עוברים עליהם אחד אחד וחושבים על דרך פרקטית להגשים אותם. זאת העמודה השנייה. העמודה השלישית היא אופציה, אפשר למלא אותה ואפשר גם לא, או על חלק מהדברים כן וחלק לא, והנושא שלה הוא הגדרת מסגרת זמן, להגשמת כל אחד מהחלומות. באופן כללי אני לא ממש בעד להקציב זמן לחלומות, אבל מצד שני זה טוב שיש איזושהי מסגרת, פשוט כדי לא להתפזר מחשבתית. וזהו, אלה המסקנות מהקפה.

יש משהו שחשבתי עליו אתמול וכתבתי, אז אני מצרפת אותו כאן.

כשאומרים שבני אדם לא יכולים לחיות בלי אהבה, אני לא חושבת שמתכוונים לאהבה זוגית. גם, אבל לא רק.

בכל דבר שאנחנו עושים בחיים, מהדבר הקטן והשולי ביותר, ועד הדברים הכי גדולים, יש אהבה. כשאני מתקלחת, זאת אהבה. כשאני אוכלת, זאת אהבה. אפילו בשעה הזאת בבוקר כשקמים, ומתנדנדים קצת בין שינה לערות, ועושים את הפעולות הכמעט אוטומטיות האלה, לקום על הרגליים, לשטוף פנים, להתארגן ליציאה מהבית, בכל אחת מהפעולות האלה יש אהבה.

ההתמודדות המרכזית שלנו כבני אדם, היא עם הנושא הזה של אהבה, שמתקיים בכל פעולה שאנחנו עושים. וכשיש לנו דברים שלא מתפקדים כמו שצריך בחיים שלנו, שנתקעים, זה בעצם קצר באהבה, שצריך לבדוק איפה הוא נעצר ולמה, לשחרר אותו, וכך לאפשר שוב לאהבה לזרום ולהיתרגם לעשייה.

למשל, אדם שאוכל באופן לא בריא וכתוצאה מכך משמין, יש בכך איזשהו סוג של קצר באהבה שלו לגוף שלו, לעצמו. או דוגמא אחרת, אם יש לי דפוס כזה של להתאהב באנשים שלא יכולים להחזיר לי אהבה (וזה דפוס די נפוץ בין כל בני האדם), וזה דפוס שחוזר על עצמו, אז זו בעייה באהבה. כי אמנם חווים את רגש ההתאהבות, אך בעצם אדם כזה חוסם את עצמו מלחוות  קשר של אהבה זוגית. הוא לא מאפשר לעצמו ליצור סיטואציה בה תהיה זרימה של אהבה, בינו לבין בן זוג. הוא מחבל בייצור של אהבה כזאת.

וזה נכון גם לגבי המקצוע בו בוחרים לעסוק. כשאני מתאמנת כמה ימים, ואז מפסיקה, אני לא מאפשרת לעצמי לאהוב באופן טוטאלי את מה שאני עושה, את תהליך היצירה שלי, ואת היכולות שלי. מדוע אני עושה את זה, מתוך איזה קושי זה נובע, זה מה שאני צריכה להבין ולחקור. לחקור את זה עד שמוצאים את אותו המקום בו נתקע התהליך של היצירה, נתקעת האהבה, להבין מדוע זה קורה, לפתור את זה ולשחרר.

למשל עד לא מזמן הרגשתי שאני לא מסוגלת לאהוב בקשר זוגי. לא הרגשתי יכולת להתמסר לאדם אחר בתוך קשר. כתוצאה מזה, התאהבתי באנשים שלא היו מסוגלים להחזיר לי אהבה, או שהייתי יוצאת עם מישהו כמה חודשים ואז נפרדת ממנו (אפילו אם היה לנו כייף וטוב ביחד). רציתי להבין למה נתקעת לי האהבה, אז בחנתי את זה לעומק והבנתי שזה קשור לקשר שלי עם אבא שלי. היה לי כעס מאוד גדול עליו, והייתי שבוייה איתו במין קשר חולה ולא מתפקד. אז עברתי תקופה מאוד ארוכה של פשוט לחוות את הכעס הזה, עד הרגע בו יכולתי לשחרר אותו ולהפרד ממנו (ומאבא שלי בדרך).

וכשסיימתי את התהליך הזה, שהוא ממש תהליך של ריפוי, הרגשתי שונה. ואני כבר לא מרגישה שיש לי בעייה להיות בתוך אהבה זוגית. אני לא ארגיש חנוקה או מאויימת. ואני לא אמנע מעצמי את האהבה הזאת יותר.

אני חושבת שאנחנו, כבני אדם, מתמודדים עם המעצורים האלה באהבה בכל תחום בחיינו, ולאורך כל חיינו. כל פעם בנושא אחר, אבל על זה הכל מתבסס, אפשר להחיל זאת על כל דבר.

ועוד מחשבה:

כשאנחנו גדלים ומתבגרים, אנחנו לומדים להתאים את עצמנו לחוקים וכללים, גם אם בצעירותינו פרקנו כל עול. כי כשנהיים עצמאיים, אין מי שינקה אחרינו, יתקן את הטעויות שלנו, זה באחריותינו.

אבל מה, צריך תמיד לשים לב עד איפה מוכנים להתפשר, עד איפה אנחנו מוכנים לצנזר את מתיחת הגבולות שלנו. אחרת, אנחנו כבר לא מממשים את עצמינו, לא מבטאים את עצמינו, אנחנו תקועים בתוך מסגרת שמותנית מבחוץ, מבלי לחשוב על כך פעמיים ולעשות משהו בשביל לשנות או לשפר את החיים שלנו.

דרך אגב, אם יאמרו לי שבשעה הזאת מחר אני עוזבת את העולם הזה, מה שאני עושה זה יושבת לפסנתר, ולא זזה ממנו עד השנייה שאני נושמת את נשימתי האחרונה.

מה אתם?

קליאו.