ועכשיו פורחים!

אבאשלקליאו הודיע לה חד וחלק (לאחר שמיעת סיפורי החבר (*הוחלף כינויו הקודם משיקולי חיסיון מערכתיים) שטוחנים לה ולסביבה את המוח בימים האחרונים) שהבחור שהיא יוצאת איתו הוא קוקו מקן הקוקיה, ושיש לה נטייה לבחור בכאלה כל הזמן ורצוי מאוד שתחדול מכך לאלתר. קליאו חשבה שזה היה מדוייק, משעשע, ומנוסח להפליא.

החיים יכולים להיעשות מדכאים למדי כשיש לך נטייה להיתפס על בחורים לא מתאימים. את מוצאת את עצמך נופלת לבור שלא היתה לך שום תשוקה ליפול אליו, פעם אחר פעם, ובעוד שעד לפני חודשיים היית ציפור דרור מאושרת מחייך (כסינגלית), ועד לפני חודש היית ציפור פחות דרורית אבל בהחלט מאוהבת בזוגי, כעת את שוב אבודה בתוך טחינת המחשבות של עצמך למים פעם אחר פעם בדרך הבטוחה לשיגעון. את מנסה לפשט לעצמך מצב שכרגע נראה לך שיא התסבוכת אבל למעשה הוא פשוט מאוד: שוב בחרת בבחור שלא פנוי לקשר. על פניו זה לא נראה ככה, כי כשבחור אומר לך כל הזמן שהוא אוהב אותך ושלל אימרות רומנטיות מעלפות מסביב, לא עולה בדעתך שיש סיבה הגיונית לחשוב שהוא לא מסוגל להיות איתך כמו שהוא טוען שהוא רוצה. אבל לפעמים מספיק להסתכל על המציאות לפני שמפליגים בה רחוק מדי, בשביל לדעת שמילים לחוד ומעשים לחוד: כשבחור מבלגן לעצמו את החיים בכזאת צורה ואפילו לא מודע לכמה שהם מבולגנים, כשהכל אצלו מעורבב ואין שום מקום ברור לשום דבר, אז הוא לא מוכן לקשר, ולא משנה כמה שהוא אוהב אותך. אבל התת מודע שלך, כתמיד, זיהה משהו מתוסבך ואצת לגאול אותו מתסביכיו, כאילו יש בכך משהו הרואי ורומנטי במיוחד, מעין סיפור האהבה כנגד כל הסיכויים, בלה בלה בלה. המשעשע הוא, שאת אפילו לא שמה לב שזה מה שאת עושה, עד שאת כבר שקועה בזה עד למרפקים ובאמת שקשה לך לצאת (ושלא יהיה לאף אחד ספק, זה אכן קשה, ונראה נורא גורלי, בכל פעם מחדש). מה יהיה, עד מתי תפלי שדודה לכל בחור שטובע בעינייך כמו בקערת קורנפלקס מלאה חלב?

כן, קשה לי. מאוד. מה יהיה? אני מלבטת למעשה בין שתי דרכי פעולה.

האחת: לומר לו שזהו. למה? כי ברור לי שזה לא ילך לשום מקום בריא או מספק מבחינתי. בלי לפרט יותר מדי, זאת מיטה חולה ואני, לפחות כרגע, עדיין לא.

השנייה: לא לומר לו שזהו, אלא לומר לעצמי שאין מצב לשנות את היוצרות פה, אבל אני יכולה עדיין ליהנות מצדדים אחרים של זה. לסדר את החיים שלו בצורה שהוא יוכל לנהל איתי בהם קשר זוגי בריא הוא כנראה לא יסדר כרגע, כי הוא אפילו לא שם לב כמה שזה חולה. ואני לא אסדר לו את החיים, כי הם לא שלי ונמאס לי לסדר לאחרים את החיים כל היום. מה שכן, אם מתעלמים מכל זה יש לנו את הרגעים היפים והרומנטיים שלנו שנותנים לי הרבה כרגע ועושים לי טוב. אם אני אתייחס לזה כמשהו קליל וחסר כיוון, משהו כייפיי בשביל כרגע, אני עשוייה להרוויח מזה משהו.

ולשאלת מליון הדולר: האם אני מסוגלת?

ללא ספק, ובלי קשר, יש להוסיף לרשימת ה "to do" הדחופה לטפל בעניין המשיכה למתוסבכים. בקרוב, גם בלוג זה יוכל להתהדר בפוסטים שכותרתם: "מתובנותיי בחדר הפסיכו", יש למה לצפות.

הכי טוב שאפשר לצחוק על זה, נראה לי התיישן קצת העניין של לבכות לכרית, לא?

כל מילה שיוצאת לחלל האויר מושפעת מכיוון הרוח, אחוזי הלחות, מידות החום או הקור של כדור הארץ,

ניתנת לאדם שנאמרה לו להתפלש בה, לשחק בה, להתלטף בה, לשנות אותה קצת לכאן ולכאן, להזיז, לקצר או להאריך, לבדוק באור לילה ובאור יום. היא כבר לא שלי אלא מתגלגלת הלאה לקבל משמעות אחרת. צריך לשקול בקפידה איזו מילה תצא, ואיזו תשאר.

ויש מילים שהן חלק מהתרחשות, חלק ממשהו שמתהווה, פיסת חיים, רגע בזמן שיכול להשאר מעט או לגדול לכמה וכמה רגעים, דשא שלם, ארץ, עולם. ואת המילים האלה צריך לשמור בעדינות ורכות, כמו תינוק.

להשאיר בתנור לתפוח ולהתחמם ולקבל צורה, בשקט בשקט, בלי לפתוח את הדלת ולתת לאויר לצאת, לאנרגיה הפנימית להתערבב עם זו שבחוץ ולקבל את הצורה שלה. סוד, ליטוף פנימי, הגנה.

לפי מה נמדדת חברות אמיתית?

לפעמים אני חושבת שבאמת הכל נצבע בצבע דרכו מסתכל המתבונן. הכל. יש על זה איזה פתגם, אני לא זוכרת אותו כרגע. המון פעמים משהו בי חסום ואני לא רואה. זה מרתיע לפעמים לתת לדברים לגעת.

כבר כתבתי פה פעם, שאהבה זה משהו שיש בהכל. בכל דבר שאנחנו עושים. וכשדברים נתקעים אז זה אומר שמשהו באהבה נתקע וצריך לשחרר אותו.

נמאס לי קצת לנתח כל דבר יתר על המידה, לשקוע בפילוסופיות. יש בזה משהו שעוצר מעשייה - כאילו מגיע שלב שזה או דיבור, או החיים עצמם. יש אולי שלב אפילו שזה נהייה פתטי, ההתפלספות הזאת, אם להיות נוקשה. פתטי, כי הדיבור האינסופי הזה והמחשבות, עד כמה שהן עינוי, יותר נוחות לי מלהסתכן בעשייה שאולי תכאב בסופו של דבר (כי הכל יכול לכאוב בסופו של דבר) ואני משתמשת בזה כבריחה.

לפעמים גם לא לראות את האהבה של מישהו זה אנוכי. כאילו יש משהו בעולם הזה שמספק תמיד אהבה, לכל אחד, מאיפשהו. גם אם זה רק מקור אחד. תמיד יש משהו. ואיכשהו בגלל זה תמיד יש סיכוי למשהו, תמיד יש כיוון. ואם לא רואים את זה אז זה סתם רחמים עצמיים.

אני שונאת את המחשבה על שינוי, מפחדת מדברים שנגמרים. או ייגמרו. כי אני אף פעם לא יודעת מה יקרה אחר כך. וגם אם הכל יהיה טוב. אפילו יותר טוב. הגעגועים האלה לדברים שהיו פעם וכבר לא, לפעמים תופסים אותי ככה סתם באמצע היום או הלילה, נתקעים בגרון במין גוש כזה וזאת הרגשה שנואה, בלתי נסבלת. לפעמים אני חושבת שאם לא ישתנה כלום אז לא יהיה געגוע. אבל אולי זה לא נכון. אולי חייבים להתרגל לחיות עם הגעגוע, כי גם אם אני לא זזה הימים עוברים.

לשחרר שליטה.

ויהיה אנוכי מצידי לא לשמוח, למרות שעכשיו אני בתוך מין מערבולת של קושי וחוסר ידיעה.

יהיה אנוכי לא לשמוח על כך שיש אנשים שאוהבים אותי, ויש אפילו כמה שאני יודעת עמוק בפנים שיעשו הכל אם אני אצטרך, שלא ייתנו לי ליפול. ושלא מצפים ממני להוכיח להם שאני ככה או ככה, פשוט רואים בי את הטוב ואוהבים אותי כמו שאני. ובמובן הזה טוב לשים את העבר מאחור. כי בהווה שלי עכשיו זה אמיתי ויהיה חבל מאוד לא לראות את זה בגלל פחדים. הגיע הזמן לעבור הלאה, מה שזה לא אומר.

אני רוצה לשאת תפילה שהעיוורון הוא זמני.

בזמן האחרון יוצא לי לחשוב הרבה על יכולת ההסתגלות למצבים.

המחשבה שלי על זה התחילה לפני כמה שבועות, כשהבנתי כמה אני נרגשת, על אף הפחד, להסתכל על העתיד הקרוב ועל הנסיעה שאני מתכננת, שרציתי כל כך הרבה זמן.

נזכרתי שלמעשה הפעם הראשונה שהרגשתי שזה מה שאני רוצה הייתה בגיל 15.5, אחרי איזשהו קורס בינלאומי שהשתתפתי בו, וראיתי איך אני מרגישה, ומתברגת, לתוך הרמה הזאת של העשייה המוזיקלית. מאז עברו כמעט 6 שנים, במהלכן נקרו בדרכי כמה וכמה הזדמנויות לפרוש כנפיים שתמיד נתתי להן לחלוף, מסיבות כאלה ואחרות, אף אחת מהן בדיאבד לא שווה ויתור על חלומות (משהו כן שווה?), או דחייה שלהם, אבל לפחות למדתי דברים חשובים בדרך.

ומה הקשר להסתגלות?

שמתי לב, שזה לא שהייתי אומללה באופן בלתי נסבל בכל הזמן הזה שעבר.

היו לי תקופות לא מה זה שמחות, בלשון המעטה, ואני יודעת שאם הייתי במקום שיותר מאפשר לי לחיות באופן טוטאלי וגבוה את מה שאני אוהבת לעשות אז זה לא היה כך, למרות שבכל מקום יש תקופות לא שמחות. היו לי גם תקופות טובות. לטוב ולרע אני יודעת, כמעט בכל מקום, לעשות לעצמי נעים, למצוא דברים טובים. אולי גם זאת יכולת הסתגלות מסוימת.

אבל במחשבה לאחור, הכי הרבה תקופות היו לי בסדר. לא עצוב מדי ולא שמח מדי, פשוט בסדר. פרווה. וזאת ההסתגלות בעיניי.

זאת מן יכולת כזאת שיש לנו, כבני אדם. לפעמים יש מצבים שאנחנו לא יכולים לשנות (לאו דווקא המצב הזה), ויש לנו יכולת מולדת, כנראה, להסתגל אליהם. אני חושבת שיש אנשים שהיכולת הזאת פחות בשימוש אצלם, ואלה אנשים שנוטים פחות לשים זין (סליחה) ויותר לקחת את הרצונות שלהם (גם רצונות מידיים) עד הסוף. אני מעריצה אנשים כאלה. המון אנשים פשוט מתחשבים בהרבה גורמים מסביב.

ובסופו של דבר, אנחנו מסוגלים לחיות במצב של הסתגלות חיים שלמים, בלי בכלל לשים לב שזה מה שאנחנו עושים. אנחנו לא ממש שמים לב שאנחנו לא חיים את החיים שלנו במלוא הצבעים שלהם, כי אנחנו רגילים כבר. אם בהתחלה לא היינו בטוחים בהחלטה שלנו לכאן או לכאן, כשהייתה לנו את ההזדמנות לבחור, ובחרנו בדרך שבסופו של דבר הרגישה לנו כלא נכונה, המון פעמים פשוט נדחיק את הכאב ונמשיך הלאה.

ולפעמים כשאנחנו חושבים על שינוי אנחנו נלחצים מלאבד את היומיום הבטוח שלנו, גם אם הוא לא נפלא באופן מיוחד, כי אי אפשר הרי לדעת בבטחון מה יהיה מעבר לפינה, אפשר רק לנחש. וככל שנשארים במצב ההסתגלותי יותר זמן, כך יותר מפחדים משינוי.

אפשר להתקע במצב ביניים לנצח, כי זה באיזשהו מקום לא דורש מאיתנו לחשוב יותר מדי. גם לא להרגיש יותר מדי, כי זה גם סיכון שצריך לקחת, להרגיש אושר באופן מוחשי וברור. משם הנפילה יותר גדולה מאשר מהבינוני.

וזהו, זאת המחשבה שפותחת (באיחור) את החודש הזה. ועכשיו - חוזרת לספרים, מבחנים מבחנים מבחנים...

הדייט היה נחמד. באופן מוזר הוא בכלל לא הרגיש כמו דייט. קודם כל, כי קבעתי איתו בצהריים, שזה פחות מלחיץ, בעיקר בשביל בליינד, שאני אף פעם, אבל אף פעם, לא מסכימה לצאת לבליינד דייט אבל פה היה מקרה מיוחד. גם לצאת בערב זה דורש השקעה בהתארגנות, להתלבש יפה, איפור, עניינים (מקלחת?), שבמצבי המדוכדך לא ממש היו לי עצבים לזה. קיצר, פגשתי אותו באוניברסיטה, ישבנו בבית קפה. גובה ממוצע, שיער שחור, עיניים חומות, פנים לא ממש הסטייל שלי (אני אוהבת בנים יפים כאלה, אפילו בייבי פייס הולך, אבל יפים) אבל אחלה גוף. בא עם ג'ינס וגופייה, ואני בד"כ נגד כל העניין הזה של גופיות על בנים, אבל דווקא עליו זה היה נראה טוב, שרירים יפים כאלה בידיים, לא יותר מדי (יותר מדי זה פיכס, אבל עם הסתייגות: לפני כמה חודשים יצאתי קצת עם איזה מישהו שהיה מנפח שרירים בחדר כושר, לאחותי היה כינוי חביב בשבילו - "הפוטבוליסט") ולא פחות מדי (דווקא אני אוהבת שחיפים...), גוף ממש טוב, הוא עושה ספורט וגם אמנויות לחימה (הוא אמר לי איזה אבל הדברים האלו הם ממני והלאה, מה גם שזה לא ממש עקרוני לפוסט אז נעזוב את זה). הוא גם כן מזל דגים (ייאמר לזכותו שנזכרתי לשאול אותו איזה מזל הוא רק אחרי שעה בערך, וזה אומר שהיה לי מעניין ולא היה שומדבר חשוד שהעלה אצלי תהיות שחלילה אולי הוא בן מזל שאני לא אוהבת) שזה נחמד. שיחה נחמדה, זורמת, הוא בחור מעניין, אינטליגנטי, גם בא ממשפחה תרבותית כזאת, שזה נחמד (לא אחד הקריטריונים המרכזיים שלי בד"כ, אבל אולי פשוט בגלל שממש קשה למצוא דבר כזה...). היה קליק. פשוט לא קליק של משיכה, אלא קליק ידידותי לחלוטין.

מוזר, לא קרה לי דבר כזה כל כך. אבל אולי זה בגלל שאני לא מרבה לצאת לדייטים (אני שונאת דייטים! לרוב זה מביך, מוזר, לא מעניין, ומעצבן). היה לנו כזה על מה לדבר חוץ מלשאול אחד את השני את השאלות האלה שתמיד שואלים כדי לתחקר, ובאופן כללי להבין בשעתיים אם זה מתאים מבחינת דרישות בסיסיות או לא. הייתה שיחה כייפית, ולמען האמת זה היה עד כדי כך ידידותי שכבר שהגענו לשלב של הומור ציני ועקיצות הומוריסטיות הדדיות, שזה אחד הדברים האהובים עליי ביותר, אבל בד"כ לא קורה לי עם אנשים שהרגע פגשתי. לא יודעת אם הוא ייתקשר או לא, אבל גם אם כן נראה לי שהיה ברור לשנינו שזה לגמרי בקטע ידידותי. אבל אני שמחה שהלכתי, א. כי היה לי נחמד. ו ב., כי יש לי שתי מסקנות:

קודם כל, שאולי דייטים זה לא תמיד כזה נורא ומדי פעם אפשר לתת לזה סיכוי (למרות שאני לא בטוחה שאני אפעל לפי המסקנה הזאת כי יש סבירות גבוהה שדייט כזה נינוח זה לא משהו שנוחת עלייך כל יום).

אבל המסקנה היותר חשובה הייתה בנוגע להגדרה של מה אני מחפשת ואיך.

אנשים מתעסקים המון בשאלה האם זה חשוב שיהיו פרפרים בבטן על ההתחלה, האם חייבים ישר להידלק, או שזה בסדר לא להתלהב ישר מהבנאדם אבל לראות שיש לו אישיות נחמדה ואם מעניין, אז ממשיכים קצת ונותנים צ'אנס גם אם אין ממש משיכה. בדיוק דיברתי על זה היום עם חברה שלי, שיצאה לכמה דייטים השבוע, והיא דווקא בדיעה שלא חייבים ישר להידלק. גם היה לה חבר שלוש שנים, שבהתחלה בכלל לא משך אותה. גם הנסיכה כתבה פוסט שמתקשר לזה, מהזווית האישית שלה לפחות.

בסופו של דבר, אני חושבת שזה עניין מאוד אינדבידואלי, לכל אחד יש את הדרישות שלו, את ההגבלות שלו, את הדברים שחשובים לו יותר ופחות. אבל הבנתי שלי, בשביל קשר, חשוב מאוד העניין של הקליק הראשוני, האינטואיציה, המשיכה. גם כימיה מינית זה משהו שחשוב לי באופן כללי, ולכן אם אין משיכה פיזית אז אני לא אלך על זה. כשאני פוגשת מישהו שיש לי את הקליק הזה איתו, אני מרגישה את זה באינטואיציה מאוד חזק, זה לא משהו שאפשר לפספס. והגעתי למסקנה, דווקא בעקבות הדייט הזה שהיה דווקא נחמד, שזה לא משהו שמוצאים כל יום. זה משהו נדיר. אני לא אומרת שזה בהכרח חייב לקרות רק עם בנאדם אחד, אבל אפשר לחפש הרבה, ולצאת הרבה, ולא למצוא את זה. יש אנשים שבמשך שנים יוצאים המון, ומשדכים להם, ודרך חברים, ואתרים, ומה לא, והם לא מוצאים את זה, את ההרגשה המיוחדת הזאת עם מישהו. ולכן, אם כבר מוצאים, זה משהו ששווה מאוד להילחם עליו, לא לוותר מהר מדי. כי בעולם שבו גם דייטים נורמליים וחביבים לא מוצאים כל יום, אהבה זה מצרך נדיר.

וסתם לסיום, נתקלתי במישהי ששירתה בקיריה ושמרנו פעם ביחד. היה ממש נחמד לפגוש אותה, דיברנו איזה שעה ככה באמצע הרחוב. זה נורא כייף לפעמים לפגוש אנשים מפעם שמזכירים לך תקופות ישנות.

היא סיפרה לי על חבר שלה שהוא ירושלמי, וצחקנו על זה שלירושלמים יש שפה כזאת משלהם, יש להם כל מיני ביטויים מוזרים ושמות לדברים שאף אחד מחוץ לירושליים לא יבין על מה הם מדברים.

קיצר, היא סיפרה לי קטע מצחיק, שהיא הייתה עם חבר שלה באיזה קיוסק והוא רצה לקנות סוכרייה על מקל. עכשיו מסתבר, שבירושליים לא קוראים לזה סוכרייה על מקל, אלא מציצה. תהרגו אותי אין לי מושג מאיפה הם הוציאו את זה. אבל היא לא ידעה שככה הם קוראים לזה, וכך קרה שהיא מצאה את עצמה עומדת נדהמת באמצע הקיוסק, בעוד החבר שלה אומר למוכר: "אחי, אפשר לקבל מציצה?"