ועכשיו פורחים!

I'm all at sea

      Jamie Cullum-

חבר'ה, זה לא יקרה.

אתם כולכם באמת יפים, חתיכים, חכמים ושנונים.

מרעידים לי ת'שושנית, ברצינות.

אבל אפשר להפוך את הפורום הזה למקום מפגש זיונים פוטנציאליים, ואפשר לשמור אותו מקום לכתיבה שנונה, אינטליגנטית, מרגשת ואישית.

אני פשוט בוחרת באפשרות השניה.

פוסט יותר מעמיק בנושא אולי יבוא בהמשך אם יתחשק לי.

אגב, לא פוסלת את האפשרות שיכולים לצאת מכאן קשרים רומנטיים שלא מבוססים רק על סקס (שלא יתנפלו עליי כאן יפיי נפש ויגידו שאני ציניקנית קוטלת מכלילה הכללות ורואה את הבננים פה כמחפשי סקס היסטריים. למרות שאני כנראה כזאת. חה.), אבל פשוט יש כאן מין הלך רוח כזה.

בטח עכשיו אני אאבד חצי מהמגיבים הגברים שלי.

באסה.

בתקופה האחרונה אני מרגישה שכל יום הוא כמו שנה שלמה. זאת הרגשה מאוד משונה. נניח, את יום ראשון שעבר ומאורעותיו (הלא רעים) אני זוכרת ככה במעורפל, אבל אני ממש לא מרגישה שזה היה לפני שבוע וחצי, אלא לפני שנה וחצי. אתמול עוד נראה לי די קרוב, אבל עדיין, הוא אתמול והיום זה היום אז מה זה מעניין. נראה לי שאני לומדת המון בתקופה הזאת. כל יום, אני לומדת משהו חדש ומשהו בי מתלטש עוד קצת, מתעצב, משתנה. שינויים קטנים גדולים כאלה, סטיות בהשקפה. וזה כמו מין כדור שלג כזה, יכול להיות שאני התחלתי אותו אבל כשעשיתי את זה הוא היה די קטן, ונכנסתי למין לופ כזה וזה גדל וגדל ומזמן כבר לא בשליטתי. אני מתה על זה. אני מרגישה כמו על מתקן ממש מגניב באיזה פארק שעשועים, ויש לי הרגשה שהסוף יהיה לא רע. אפילו יותר מלא רע, פשוט אני לא רוצה לפתוח פה לאתם יודעים מי.

ויחד עם זה מגיעה אופטימיות משונה למדי. כן, אופטימיות (זה אני כתבתי? הא, נראה לי תלוש מהמציאות משהו...). לא הגדרתי את עצמי אף פעם כטיפוס אופטימי. גם לא פסימי אגב. פשוט לא ממש ראיתי את עצמי בתוך ההגדרות האלו. אבל היי, יום ראשון היתה את הנפילה המקצועית הקטנה הזאת. אתמול, היה בילבול קטן (אם אפשר לקרוא לזה כך) עם הידיד ההוא מיום העצמאות, לפעמים לידיים יש ראש משלהן (וגם לכל מיני אברים אחרים בגוף) ודיבורים זה לא תמיד הכל. בסופו של דבר באמת לא יהיה כלום, ואתמול הייתי מוטרדת בגלל זה (ויעידו על כך שלושה מחבריי הטובים שקוראים פה), אבל היום קמתי עם חיוך ואמרתי לעצמי, טוב, לא זה, אז משהו אחר.

ואני תוהה: האם נפלתי לאיזשהו בור שיכרות משונה שלא תלוי באלכוהול? האם למיץ התפוזים שתאריכו פג ושתיתי בכל זאת הייתה השפעה משונה על המוח שלי? מה עובר עלי?!

פעם, מכל נפילה, או אכזבה, הייתי נכנסת לדיכי. מיני דיכי, או אחד גדול, תלוי בסיטואציה ובחשק. אבל תמיד הייתי חוזרת אליו, הוא היה ישן ומוכר. ועכשיו, אני כמו על טרמפולינה, נופלת על התחת וישר קופצת חזרה לאויר כמו כלום, ועוד מקבלת מזה איזה קיק משונה בדרך. ואני שואלת אתכם, מישהו ראה את הדיכאון שלי? המוצא הישר מתבקש לזרוק אותו לפח הזבל הקרוב, אטום בשקית ניילון בבקשה, כדי שלא תהיה לו אפשרות להימלט. אם אתם רואים אותי, צפונבונית שטנית קופצנית פיוטית וקצת מטורללת, תעשו טובה ותתעלמו, אין צורך להחזיר את האבדה. כן, אני אופטימית. יהיה טוב. למה? לא יודעת. אני חזקה, אני מאושרת גם כשאני לא מאושרת, וגם כשאני באמת לא מאושרת, אני יודעת שאני רוצה להיות וזה כבר מקרב אותי למטרה. ואני רוצה, רוצה, להוציא לעצמי את הקוצים מהתחת ולשבת לעבוד. ואני רוצה לאהוב. ברצינות, רוצה. אז יהיה. יהיה טוב.

ותכלס, אני לא ממש מאמינה בצמד המילים "הכל לטובה". מטריד אותי לחשוב ככה, כי זה גורם לי להרגיש שאולי אני יכולה לא להתאמץ בכלל בשביל לכוון את החיים שלי לכיוון שאני רוצה, ולא משנה מה יקרה, זה בסדר כי הכל לטובה. צמד המילים האלה מדגדג לי את הקצה של העצבים. לא בא לי על זה. אם אני עושה את הבחירות שלי, תוך הבנה שבתוצאות אני לא יכולה לשלוט מראש, אבל בצעדים שלי כן, אז הכל לטובה. וזה לטובה להרגיש, וזה לטובה להגיד מה שאני מרגישה. פעם ראשונה בחיים שאני מרגישה שזה בסדר לפתוח ת'פה ולהגיד מה בא לי להגיד ומה שיש לי על הלב באותה השניה. גם אם יום אחר כך אני כבר במקום אחר. ולעשות דברים בשביל לחיות. לא בשביל לנשום ולשאוף, בשביל לחיות. ושיקפוץ לי כבר ה"מוסר" הפולני הארכאי החונק והמגביל והסבתאי והמעצבן שלי. יאללה יאללה.

ובואנה, יכול להיות שגם כשלא תמיד נעים וטוב אז זה גם קצת כיף? אני צריכה לחשוש שמא אני מטפחת נטיות מזוכיסטיות? לא שאני מחפשת לפגוע ולהיפגע, באמת שלא. אבל לא בא לי לעשות את מיליון החישובים בראש שלי לפני שעשיתי צעד ראשון לעבר מה שלא יהיה, פשוט כדי למנוע את זה מלקרות. אתמול, אוקיי, נשרטה לי קצת הפינה (למי שדואג הכל בסדר, שמתי פלסטר). מודה. משהו זז אצלי, כאב לי קצת. אבל לפני זה, שיחררתי את עצמי לרגע אחד ואיך נהניתי, באמת שנהניתי. הרגשתי טוב, הרגשתי שאני לא צריכה לחשוב כל הזמן ולפעמים אני יכולה ללכת על מה שבא לי ולחוות את זה בכיף גם אם שניה אחרי זה נלחצים הבלמים על העניין המסויים הזה ושם נגמר הסיפור. לעשות ככה את הדברים גורם לי להרגיש חזקה, וסקסית, והחלטית, וחיה. תשוקה, תשוקה. ומה איכפת לי אם לא תמיד זה רציני ולא תמיד יוצא מזה משהו. Girls just wanna have fun. ואני רוצה רציני, אני רוצה עמוק, אני רוצה קשר. אבל לעזעזל, אני רוצה להגיע לשם רק בדרך הכייפית. רוצה לזרום, רוצה להרגיש, רוצה לצחוק ולחייך ולהרגיש את הדם שלי זורם. אם לא כיף לי, הלכתי. אם כיף לי, אז פאק, אני נהנית עד איפה שזה אמור להיות. ואני יודעת שבקרוב זה יתחיל ולא ייעצר כל כך מהר. אני מרגישה את זה.

איזה כיף לכתוב פוסט ארוך. מזמן לא יצא לי. קישקשתי קצת? תסלחו לי, כן? נגמר מאי, צריך לסכם חודש. אז מה היה לנו?

היה חודש טוב, בסך הכל. החכמתי, בגרתי, שיחררתי, חיזקתי, ריעננתי צבע (רוחני כמובן) והברקתי קצוות. מברכת את יוני שיגיע ויהיה אפילו יותר טוב. אולי הפירות מתחילים כבר להבשיל? אני אעמוד מתחת לעץ, אולי ייפול לי תפוח. יהיה כיף.

יוני נפלא לכולם!

טוב. נראה לי שהבנתי שאין דבר כזה כסף קל. : /

בסופו של דבר כולם צריכים לעבוד קשה בעבודה מתישה כזו או אחרת (חוץ מיחידי סגולה מסוג אני-נורא-מפונק-וההורים-שלי-עשירים-ומשלמים-לי-על-כל-דבר). החוכמה היא כנראה למצוא משהו שנהנים להרוויח ממנו, גם אם זה קריעת תחת. אני יודעת, הייתי אמורה לקלוט את זה די מזמן...אבל מה לעשות, יש לי נטייה להתווכח עם היקום ותמיד לחשוב שיש לי את היכולת להמציא את הגלגל בכל נושא. damn.

אני רוצה למצוא דרך לחזור לנגינה באופן רציני, כמו שעשיתי כל השנים. מציק לי שאני מבזבזת את הכישרון של ואני כועסת על עצמי, כי זה לא רציני הצורה שבה אני מתייחסת לעצמי. לא יודעת בדיוק ממה אני מפחדת או למה אני לא עובדת ברצינות. אולי זה בכלל לא חשוב למה, רק שאני אכנס לעניינים שוב.

זה טיפשי, בשביל זה אימנו אותי, ואח"כ אימנתי את עצמי, מאז גיל חמש. אני עושה את זה טוב, יש לי את היכולת להגיע רחוק, ואני אוכל להרוויח מזה כסף טוב ולעשות קריירה יפה כמו שתמיד חלמתי, אם אני רק אקח את עצמי בידיים. שלא לדבר על זה שבכל החודשים האחרונים, שכאילו בכוח החלטתי לוותר, בלי סיבה נראית לעין (לפחות מאיפה שאני עומדת...), אני לא לגמרי אני. יוצאים בי צדדים אחרים, שאולי לא ממש ידעתי בעבר שיש לי, ואני אוהבת את הצדדים האלה. אבל אין סיבה שזה יבוא אחד על חשבון השני. ואני מרגישה חלולה, אני רוצה שוב להרגיש את המוטיבציה ואת האמונה בעצמי.

למי שיש עצה, אני פתוחה לכל דבר כרגע.

: ). אני לומדת כל הזמן דברים חדשים על המין הגברי. חברה, לא בטוחה שזה גורם לי להעריך אתכם יותר מדי. באמת שלא. אבל מה, זה משעשע אותי ביותר. זוכרים את האדיוט?

ברגע שהחלטתי לוותר עליו, הפסקתי לנעוץ בו מבטים רווי חרמנות (כשהוא לא הסתכל כמובן), לפלרטט איתו, ובכלל לשים עליו באיזושהיא צורה, ברגע שהתחלתי להפנות את המבט לכיוון השני כל פעם שהוא עובר, פתאום הוא החליט שוב להתקרב. טוב, נזרוק למשוואה גם את העובדה שבימים האחרונים אני מופיעה לעבודה עם ג'ינסים צמודים ועיפרון שחור בעיניים (מה, אסור לבחורה להרגיש סקסית?)...לא מתוך מחשבה למשוך אותו אלי חזרה, כי כמו שכבר אמרתי, החלטתי להוציא אותו מהראש וכשאני מחליטה אז אני עושה. ככה אני. אבל חשבתי לעצמי, שאחרי שהוא שיחק איתי משחקים (לא מתוך כוונה רעה, אני משוכנעת על סמך הכירותי את החומר, אבל עדיין) וגרם לי להזיל עליו ריר (באופן די מביש עכשיו כשאני משחזרת לאחור, פעם הבאה אני מוכרחה ללמוד לשלוט בעצמי יותר טוב...), יצאתי קצת מושפלת (בעיניי עצמי לפחות). אז רציתי לשנות את פני הדברים, אם כבר ממילא ויתרתי. סתם בשביל לא להישאר עם טעם רע מכל הסיטואציה. וזה עובד כמו שעון שוויצרי.

לא יאומן, כל מה שצריך בשביל לגרום לכם לאבד כיוון זה קצת בושם, איזשהו פריט לבוש חצי סקסי, ומבט אדיש אך תשוקתי בעיניים. איזה משחק כייפי.

אני נהנית!

וסתם בשביל ההורמונים שזורמים פה בימים האחרונים כמו בירה במסיבת רווקים (תגידו לי, מה הולך? מאיפה צצה החרמנות הזו?!), כמה תמונות של סלסטה סיד היפה ועמנואל ביאר, שעל שתיהן דובר פה לאחרונה. ובנות, משהו גם בשבילנו, שהמין השולט לא יישאר מקופח חלילה. רק לפני סיום, כולם לאחל לי בבקשה שאני אתאפס על עצמי ומהר, כי חוץ מכל מה שכתבתי למעלה (ומה שמתרוצץ לי בראש שלא ידעתי איך לנסח ולכתוב), אני מתחילה לחשוש שגם את נטייתי לכתיבת פוסטים שמשעשעים אותי איבדתי...סניף סניף.

שיהיה יום מוצלח, ו...אולי כבר יישבר החמסין הזה?  אני.

בנות, שימו לב, הצצה נדירה לדרך החשיבה הגברית! (ותודה רבה לרווק)

http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=94922&blogcode=1390724

ובלי קשר, היה לי יום ממש נחמד...

ניפגשתי עם ידיד שלי שלא ראיתי כבר כמה חודשים טובים (מתי נהיינו אנשים כל כך עסוקים?), הלכנו לים אחרי הצהריים, היה מקסים. חול נקי (כי עוד לא קיץ, אין הרבה אנשים שמלכלכים), מים צלולים, שמש עדינה על המים (השתקפויות, גווני ירוק-כחול מהממים וכו), פה ושם מטקות וכלבים (בלי כוסונים אבל מי מסתכל? ;  ). אחר כך באה אלינו איזה קרובת משפחה שאני ממש אוהבת, וישבנו בסלון על קפה ועוגה שנשארה מהיומולדת (חייבת להפסיק לאכול עוגה! חייבת!!).
יותר מאוחר בלילה אני יוצאת עם חברה שלי, ועם בן דוד שלי (כוסון-על, כפרה עליו, שיער בלונדיני עיניים כחולות, ריבועים בבטן, תואר ראשון בכלכלה ומנהל, מבטא בריטי, הומור ושכל - למה, למה אין עוד בחורים כאלה?!) וחברים שלו, לאיזה בר בת"א, מקווה שיהיה מוצלח. : )

שבת שלום וסופ"ש פורה (עבור כל אחד, מה שזה אומר בשבילו...;  ),

קליאו שנהנית מהחיים ~