ועכשיו פורחים!

פומפדורה ואני תכננו לנער את הבאסה מהגברים הסוררים בחיינו, ולצאת לאבן גבירול לעשות כביסה (לא פעילות מלהיבה במיוחד אך בהחלט הכרחית מאחר ויהיה קשה למצוא גברים חדשים ומשופרים כשכל מה שנותר לנו ללבוש זה טריינינג בלוי) ולשבת בבית קפה. התלבשנו וירדנו למטה לחכות לאוטובוס.

עברו עשרים דקות.

חזרנו הביתה, החלפנו חזרה לטריינינג, והתיישבנו אצלי על המיטה ולשתות קפה ולרכל.

אין ספק, אנחנו ממש מוציאות את המקסימום משנות העשרים היפות והסוערות שלנו.

עצבנית כל הזמן, חסרת מנוחה ושקט, ולראשונה בחיי (או לפחות זה הרבה זמן, ככל שהזיכרון הולך אחורה) מתפרצת על אנשים ללא שליטה, ללא רצון לשליטה, בחוסר אונים או סתם עייפות.

מתוסכלת, מרגישה חלשה, קורים לגוף שלי דברים שאני לא שולטת עליהם, זה גורם לי לרצות לצרוח אבל אני רק שותקת והרבה.

חשופה, איכשהו, למרות שאני בתוך כלוב הברזל חסין הרנטגן שלי שוב, אפילו אם לזמן קצר.

פגועה, לא יודעת ממש ממה.

מרגישה חוזק מסויים מלהיות חסינה מול רגש שעד לא מזמן היה לי ועכשיו לא ברור מה קרה לו, התעוות איכשהו גם אם לא נעלם. חזקה מול מישהו שעשה לי רע בין אם התכוון ובין לא, וגם טוב, בין אם התכוון ובין לא. רעה ולא מובנת ומתעלמת ולא מוסברת וחזקה מול מישהו שאני מפחדת שיעלם, אם לא כבר נעלם, כתוצאה מההתנהגות שלי כלפיו. מפחדת אבל גם חסרת אכפתיות משתקת או משותקת נוכח המצב.

אובדת עצות, מבולבלת, לא יודעת מה אני רוצה, פתאום הכל נראה לי שקוף אבל לא באופן טוב. מפוחדת שדברים לא אמיתיים, שאני לא אמיתית, שהעולם הוא לא מה שאני חושבת.

נזקקת וכבר עברתי את נקודת השבירה, זאת שאחריה נעשים קצת כבדים בכל הגוף.

כמהה להבנה שקטה ואבסולוטית, יחד עם רצון נואש לחוסר הבנה, להתעלמות, לעזיבה מוחלטת של האני שלי בתוך המדבר הזה.

לא יודעת. לא מוחלטת. לא בדיכאון. לא שמחה. לא ישנה. לא ערה. איפשהו בין לבין. לא מחייכת. נושמת.

נוסעת לברלין ביום ראשון.

נתחיל בליל הסדר.

זוועה, פשוט זוועה. האמת שבמבט לאחור זה משעשע למדי, כמו רוב סיפורי המשפחה הלא מתפקדת שלנו. אבל באותו הרגע זה תמיד עצוב, שלא לדבר על מחריד, להיות בתוך כל המתח והשנאה ההדדיים הללו.

הפולניה והאחים שלה מעולם לא היו בקשר מזהיר (אפשר להבין למה, הם מפלצות), אבל בשנה האחרונה - בשל סכסוכים משפחתיים שהיו יכולים לספק חומר לטלנובלה בינונית בויוה פלוס - זה הדרדר ממש והם למעשה לא דיברו אחד עם השני כבר חודשים. מה שכמובן לא מנע מכולם להכריח את עצמם לשבת יחד בליל הסדר בשביל לשמח את סבתא שלי, מלכת ההכחשה. כמובן שזה היה נראה מאולץ, שלא לדבר על כך שכולם כמעט הרגו אחד את השני (גם כאלה בני אותה משפחה מצומצמת שאמורים להיות באותו צד...). אפילו פומפדורה שלרוב נשארת אדישה חטפה כאב בטן ובילתה חצי מהערב על הספה (או שזאת היתה טקטיקת התחמקות טובה במיוחד). אבל הכי חשוב, הסבתא לא שמה לב - אז לפחות בעיני בנאדם אחד בעולם אנחנו משפחה גדולה ומאושרת. אבוי, הפולניות.

לקחתי חופש ארוך מירושלים, השבועיים של פסח פלוס שבוע אחד לפני.

זה היה ממש רעיון טוב, איכשהו כיף לי כאן ואני מצליחה לטעון את האנרגיות מחדש, אין חיכוכים מיותרים טפו טפו.

לפני שבועיים הייתי ממש רצוצה נפשית (וואו, לא נראה לי שאי פעם השתמשתי בביטוי "רצוצה נפשית"!) מכל העניין עם ק', ומותשת מהחיים באופן כללי. עשה לי טוב להתרחק, עזר לי לקבל פרספקטיבה ואני הופכת להיות מודל משופר של עצמי. אני יכולה לראות מה מצאתי בו - מה אני עדיין מוצאת, לפעמים - אבל אני רואה את הכל יותר בבהירות עכשיו וברור לי לא רק שהוא לא מתאים לי, אלא גם מה יש בו שרצוי לי לזהות ולהמנע גם אצל גברים אחרים. נורא חשוב לדעת לראות (ולרצות לראות) מה באמת מרכיב את המכלול של הבנאדם. אני נוטה להסתכל תמיד על הטוב וזה חיובי, אבל המצב הנכון, ככה אני מבינה עכשיו, זה לראות גם את הרע, אבל להתמקד בטוב. לא להתעלם לגמרי מהרע. לפעמים יש דברים שעדיף להתרחק מהם.

אבל אני לא מצטערת על כלום, בסיכומו של דבר למרות שנפגעתי הקשר איתו נתן לי כל מיני דברים טובים וגם אם אני מתרחקת עכשיו, אני שומרת איתי את מה שעשה לי טוב.

עם פומפדורה ממש נהניתי השבוע. אני מרגישה ברת מזל למדי שאני בקשר כל כך טוב עם אחותי. אני באמת מרגישה שאנחנו חברות טובות והיא אחד האנשים שהכי כיף לי להיות איתם. אני אוהבת אותה מאוד.

אתמול עשינו ארוחת ערב בבית ברביעיה - עם חבר שלה לשעבר שהוא עדיין כמו משפחה, ואיזה בחור אחד מהלימודים שלה שהיא משום מה החליטה שיהיה חכם לשדך לי. אני לא יודעת מה היא חשבה לעצמה, הוא היה כל כך רחוק מלהיות הטיפוס שלי שזה פשוט היה מבדח. נראה לי שהיא מנסה לנתב אותי, בדרכה העולצת, לעבר בחורים שיהיו לי יותר טובים ממה שבחרתי לעצמי בחודשים האחרונים. נוגע ללב האמת . אבל בכל אופן, הוא ממש לא מצא חן בעיניי. מבחינה פיזית הוא נמוך יחסית, ומלא, ודי שעיר (בעורף, בעורף!! לא!! **עינת, את קוראת את זה?!**). ואני אוהבת גבוהים, ושחיפים (נו כן, מה אני אעשה, פטיש לא מוסבר לגברים על סף תת משקל. אולי זה מתחבר אצלי לצורך הפולני הטבעי ללכת למטבח ולהכין שורת תבשילים אינסופית) וחלקים - יפיופים כאלה עם מראה נערי. לא חשוב שחוץ מק' אף פעם לא הייתי עם אחד כזה (אני נוטה להתאהב בכאלה שהם דווקא לא הטיפוס שלי. אבל אולי בגלל זה אני גם זורקת אותם. נקודה למחשבה), אבל אחרי האקס האחרון, שהיה יכול לספק שיער גוף לחצי מהמדינה, נראה לי שמגיע לי משהו שאפשר ללקק הפעם (משהו שאפשר ללקק? אמרתי את זה? המממ, עוד נקודה למחשבה.) בנוסף, הוא לא עניין אותי. אני לא יודעת אם זאת בעיה, אבל השיחות עם ק' באמת העלו את הרף מבחינת גירוי אינטלקטואלי, שממילא תמיד היה לי מאוד חשוב. הוא פשוט כל כך רחב אופקים וחכם, ותמיד ריתק אותי לדבר איתו שעות. אז עכשיו אם מישהו בא אלי עם סיפורי איסוף גולגלות (ע"ע הבליינד דייט מהגיהנום) או סתם פטפוטי סרק על דברים לא קשורים, זה פשוט לא מספק אותי.

האם אני אצליח אי פעם למצוא בחור שבאמת יספק אותי?

טוב, האמת היא שהדרישות שלי לא כאלה גבוהות בסיכומו של דבר. אני בררנית, לא מנסה להכחיש. אבל בשורה התחתונה מה שאני באמת רוצה זה פשוט מישהו שיאהב אותי אהבה כנה ואמיתית, ושאני ארגיש שאני יכולה לחלוק איתו הכל. זה המון, אבל זה בסיסי, מצד שני. מישהו שאני אוכל לדבר איתו, ולצחוק איתו, ולהשען עליו כשאני מתעייפת קצת. וזה הכל.

לקחנו את הסרט "בוגדת" בדיוידי. נורא. (מישהו ראה את זה? עם ריצ'רד גיר.)

למה שמישהי שיש לה משפחה מושלמת ובעל שהיא אוהבת ועדיין נמשכת אליו, תבגוד ותהרוס את הכל בכח?

תוסיפו לבלילה גם רצח (סצנה ממש טובה אגב) וכמה צילומי זיונים אלימים משהו ומפוקפקים למדי, וקיבלתם...טוב, את הסרט הזה, שאני לא ממש יודעת מה להגיד עליו, אותי זה זיעזע למדי ולא ממש הבנתי את הפואנטה (כשמשהו מזעזע אותי, אני מעדיפה לפחות לדעת מה הפואנטה).

כשלקחתי את הסרט מצאתי שאני ממש נמשכת לבחור שעובד שם. אז כשבאתי להחזיר דיברנו כמה דקות. מהשיחה איתו הבנתי שאני אכן, משום מה, שמה את העין לאחרונה על בחורים שלא סגורים על עצמם ומעופפים איפשהו בין שמיים לארץ.

הייתי רוצה להפסיק להמשך לשכאלה, מאחר ומה שאני באמת רוצה זה למצוא גבר שיודע מה הוא רוצה מעצמו ומהחיים כדי להיות איתו במערכת יחסים יציבה. היו לי כל מיני מערכות יחסים, עכשיו אני רוצה כזאת.

לא בא לי להסתובב יותר, אני שונאת דייטים, זה מעיק ומכביד ומתיש ולרוב גם חסר טעם. אני לא טיפוס של קצרים (למרות שהיו לי לא מעט, אבל לא כי רציתי בהכרח אלא פשוט כי בסופו של דבר זה התברר כ..לא.), ולא של פלירטים (טוב, של פלירטים כן, אבל תמימים כאלה שאפשר להמשיך איתם גם בלי קשר למערכת יחסים ), ולא של סטוצים חסרי טעם. אני רוצה זוגיות. עכשיו, אם רק הרדאר שלי למיפוי מפגרים יעבוד יותר טוב, אני אהיה מסודרת.

אני יושבת במעבדת מחשבים ומעדכנת. אחר כך שלא אתפלא כשעולים עליי, נכון? אבל חה, אני אוהבת את תחושת הסכנה (זה סכנה, אה? צפונית שכמוני.) ועכשיו לעניינינו.

אני מרגישה שאני נוטשת פה קצת וזה בעייתי כי לפעמים עסוקים בבלגנים של החיים או סתם בלחיות ולא באות המילים לראש בשביל להעביר את זה לכתב. וגם לא תמיד צריך. אבל בכל אופן, התגעגעתי.

החיים שלי מתנהלים בשני מישורים שמצד אחד מתנגשים ומצד שני חיים במקביל אחד לשני. אכן, סתירה.

מבחינתי, הכל הולך לא רע בכלל. בעוד שבתחילת הסימסטר התמוטטתי פעמיים בשבוע מעומס הקורסים והשעות הארוכות, איכשהו התרגלתי ופתאום קשה לי להאמין שהסימסטר כבר נגמר. רק רציתי שיעבור כבר ועכשיו פתאום חלף לי מהר מדי. עוד מעט יתחילו הבחינות ואחרי זה קצת חופש. בחיי שאין לי מושג מה לעשות עם החופש. בטח אני אמשיך לבלות ימים שלמים באקדמיה, תמיד יש מה לעשות. התחושה הזאת של להיות חדורת מטרה ואהבה תמידית למה שאני עושה ולאיך שהחיים שלי נראים, ממש כייפית יותר מהצפוי. לפעמים בעבר חשבתי שיש לי את זה ואולי באמת לרגעים היה לי, אבל עכשיו זה זה כל הזמן ואפשר לומר שבזכות זה תמיד יש לי סיבה לחייך.

איך לפעמים מישורים אחרים יכולים להפריע לזה. זה נורא חזק אבל גם עדין ואני כל הזמן מנסה לשמור כדי שלא יהיו לי הסחות דעת שליליות, אבל זה לא תמיד בשליטתי.

הנושא הכאוב החשוב ביותר הוא אחת מחברותיי הטובות ביותר ואחותי בנפש, נקרא לה פה נוקי. היא עברה התמוטטות עצבים או משהו בסגנון הזה (עוד לא איבחנו לגמרי) והיא מאושפזת. אתמול נסעתי לבקר אותה עם חברתינו שמשלימה את השלישייה, והיתה חוויה קשה מאוד. לראות אותה במצב הזה, בדיכאון עמוק ומסוממת מתרופות שמזריקים לה פעמיים ביום, ויושבת שם בין כל האנשים המעורערים שחלקם במצב קשה מאוד, היה מזעזע. היה גם קשה לדבר איתה ולפעמים היא פשוט הפסיקה ובהתה לחלל האוויר, אבל הסבירו לנו שזה בגלל התרופות. קשה לי להעביר במילים את מה שאני מרגישה אז זה יוצא נורא אינפורמטיבי ותו לא. אתמול הייתי בעצמי די זומבי מההלם כשהגעתי מאוחר בלילה הביתה (הביתה בימים אלה=מעונות), וקמתי היום במצב לא תקשורתי ובוהה לחלל האויר בעצמי. במהלך היום קצת יצאתי מזה כי יש לי יום מאוד עמוס היום ותודה לאל זה מכריח אותי להסיח קצת את דעתי מזה. מה שכן לא הייתי מסוגלת לאכול שום דבר והכרחתי את עצמי בסביבות שלוש וחצי פשוט כי כבר רעדו לי הידיים. המצב כרגע נע בין הכחשה לעצב עמוק, אין לי מושג איזה שלב זה בהפנמה. התחושב הכללית שהיתה לי אתמול כשיצאתי משם היא שאיבדתי אותה. לפחות לזמן הקרוב (קרוב=לפחות שנה). לפי מה שזה נראה כרגע היא תהיה באישפוז איפה שהיא כרגע למשך שבועיים בערך (נקווה שלא יותר) ולאחר מכן היא תעבור למן שיקום כזה שייקח כמה חודשים. אני מתפללת שהיא תהיה בסדר.

מה עוד יכול להסיח את דעת הבחורה החרשנית? בחורים כמובן, או במקרים מסויימים, בחור ספציפי. (מדהים אותי איך שבנים באופן כללי מסוגלים להישאר מפוקסים באופן טוטאלי כשחשוב להם לעשות משהו ובנות נותנות לכל פרשה רומנטית להוציא אותן מריכוז. אל תגידו שאני שובניסטית כי אתם יודעים שזה להפך, אבל זה נכון, תסתכלו סביבכם.)

בא לי לקרוא לו האדיוט התורן (נכון שזה חביב שכל הבחורים שמוזכרים בבלוג הזה זוכים לכינוי אדיוט? *הערת מערכת: שרי, מה עם טבעת "האדיוט"/"נשים נגד אדיוטים" שלנו? תחשבי על זה*) אבל למעשה אני לא משוכנעת לחלוטין שהוא אדיוט ועל כן ניתן לו להנות מהספק עד להודעה חדשה. על כן מעכשיו הוא יכונה בבלוג זה ק' (אות בדויה).

הסיפור הכללי של ק' היא שהוא לא לחלוטין סגור על עצמו, ומשגע לי את השכל. הוא אומר שהוא לא יכול להיות במערכת יחסים, אז אני אומרת טוב, נהיה ידידים. ואז עוברת שעה והוא מתנפל עלי בחרמנות חסרת שליטה (לא מתלוננת, כלומר, רוב הזמן.). לאחר מכן לעיתים הוא שפוי (כולם ביחד: "תודה ק' על כך שאתה מועיל לא להתחרפן") אך לעיתים הוא נכנס לסרט מעצבן ומתחיל להגיד דברים עוד יותר מעצבנים. תמונת מצב כרגע: אחרי הפעם האחרונה (טוב, אני מודה שבפעם האחרונה אני יזמתי את ההתנפלות, אבל זה היה חד פעמי, הוא אחראי על הפעמים שלפני זה) שבה היה נוגע ללב בזמן, ומוציא מהדעת אחרי כן, הודעתי לו בעצבים שאנחנו חותכים את העניין (הפיזי). מאז המצב נעשה קצת משונה, נראה לי שלא ברור מה הולך. החלטתי גם לא להתקשר אליו/לסמס לו, לא להציע לו לעשות שום דבר ולשחק אותה נונשלנטית. *הערת מערכת לכבוד אלו שמתכוונים להזדעק לי בתגובות: זה לא בקטע של לשחק משחקים, אלא בדיוק להיפך. לא בא לי להכנס לקטעים פסיכוטיים ולא ברורים - שהם למעשה משחק, בסופו של דבר-, ולכן אני מנסה להגן על עצמי כדי לא להפגע יותר ממה שכבר הספקתי, שזה בתקווה, לא הרבה מדי.*

לאחר מכן הוא התקשר אליי פעמיים, בפעם הראשונה לא עניתי, ובפעם השניה שהיתה יום אחרי כן עניתי, והסתבר שבשתי הפעמים הוא התקשר בשביל דברים ספציפיים ודי לא קשורים, שהוא משום מה הרגיש צורך לשאול אותי. חברה שלי אומרת שזה אומר שהוא מרגיש משהו, אני אומרת שבין אם כן ובין אם לא, כדאי שהוא ימצא דרך טובה יותר להעביר את הרגשות שלו בגלל שעברנו את חטיבת הביניים והילדותיות המוזרה הזאת לא עושה לי את זה.

אם זה היה משהו אחר אז כבר מזמן הייתי מתייגת אותו כאדיוט ומוחקת אותו מהנייד, אבל זה מקרה אחר. לפני תחילת המזמוזים (שעל אף שהיו כיפיים וגם מרגשים למדי, היו כנראה צעד מוטעה כשהבחור אומר מראש שהוא לא בתזמון של זוגיות כרגע) התחיל בינינו אחלה קשר שמאוד נהניתי ממנו, ושבאופן נדיר למדי מאוד נתן לי השראה לעבודה שלי והטעין אותי באנרגיות חיוביות. להוציא את השבועיים האחרונים, דיברנו רוב הזמן על מוסיקה, ספרות, שירה, פילוסופיה...מן חיבור כזה שממש היה אוצר בעיניי. חוץ מזה שהרגשנו מאוד נוח אחד עם השני ולא התביישנו לדבר על כלום. אני חושבת כרגע שעדיף, אם אפשר, לנסות להציל את הידידות מאשר לנתק בהדרגה את הקשר, כי זה יהיה הפסד לשנינו להתנתק.

אבל למה, למה, למה לעזאזל אתם אומרים דבר אחד ועושים דבר אחר? קשה לי להאמין שהוא חשב שזאת תהיה מן יזיזות כזאת, כי באמת בקטע הלא פיזי היה לנו כזה חיבור טוב, אז לא חבל לזרוק? (כי יזיזות איכשהו היא יותר פיזית מכל דבר אחר). אבל מה אני יודעת, אולי באמת זה מה שהוא חשב.

בכל אופן, זה הטריד אותי די הרבה עד שקרה מה שקרה לנוקי, ועכשיו אני פשוט מנסה להיאחז בעוד כמה ימים האלה שנשארו לסימסטר בשביל לא לטבוע ברגשות ובשביל להמשיך את העניינים שלי שמתקדמים באופן מספק למדי.

מה אתכם?

בתחילת הקיץ חוויתי מוות מקרוב בפעם הראשונה.

בחורה שהכרתי במשך בעצם רוב החיים נפטרה. לא היינו קרובות אף פעם, לא נעשינו חברות,אבל הכרנו מגיל מאוד צעיר, כיתה ב' נדמה לי. למדנו יחד בקונסרבטוריון ואחר כך גם בתיכון.

היא היתה עם חברה שלה באילת והיתה להן תאונה, והכל היה בסדר עד יומיים אחר כך, כשהיא התמוטטה בשדה"ת. מאז היא לא התעוררה יותר.

הסתבר שהיה לה קריש דם שלא עלו עליו והוא הגיע למוח. היא היתה במצב של מוות מוחי במשך יומיים עד שהחליטו לנתק אותה מהמכונות.

בזמן האחרון, בלילות, אני כמעט מצטערת שנכנסתי אז לחדר שלה בטיפול נמרץ, להיפרד. התמונה הזאת שלה שוכבת שם, כזאת פצפונת, עם השיער הבהיר שלה אסוף בגומיה והפה שלה קצת פתוח, הפנים שלה נראים קצת אחרת בגלל הנזק המוחי. הצינור שהיה מחובר לה לפנים עם חתיכת בד קרוע ומכונת ההנשמה שגרמה לחזה שלה לעלות ולרדת בצורה מלאכותית.

עמדתי שם ואני זוכרת שניסיתי להחליט ביני לביני אם אני מסתכלת עליה והיא חיה או מתה עכשיו. מה זה מוות מוחי? היא היתה נראית לי מתה לגמרי. בזמן האחרון התמונה שלה לא יוצאת לי מהראש בלילות לפני שאני נרדמת.

אנשים תמיד אומרים שצריך לנצל את החיים כי אף פעם אי אפשר לדעת מה יקרה (ומוסיפים, "בעיקר במדינה כמו שלנו"). אבל זה סתם מילים, אני עוד לא פגשתי מישהו שבאמת חי את החיים שלו ככה, לפי האמונה הזאת, שצריך לנצל כל רגע בגלל ש. רוב האנשים פשוט חיים את השגרה שלהם ותמיד יש להם חלומות ברקע שהם מקווים שיום אחד הם יוכלו להגשים, אחרי שהם יסיימו את זה, יעשו את ההוא, יגמרו את כל מה ש"צריך".

מה שממש מצחיק אותי לפעמים זה איך שאנשים אומרים שאסור לפחד בגלל הטרור וצריך "לחיות" ומה שיקרה יקרה. אפשר לחשוב שזה מה שנקרא לחיות, לקנות עוד חולצה בקניון או כמה תפוחים בשוק. בלי לזלזל, כולנו הרי עושים את הדברים האלה.

אבל פתאום בא לי להגיד שכן, אני כן אפחד, ולא, אני לא אלך למקומות שיכולים להיות מסוכנים (למרות שבכלל אפשר לדעת?), המחשבה שמפחידה אותי יותר מכל היא שיקטעו לי החיים פתאום, בדיוק עכשיו עוד, שאני אפילו לא עושה את מה שאני באמת רוצה אלא רק בדרך לשם (כך אני מקווה לפחות), רק חולמת על. רק חסר לי להתפוצץ לרסיסים באיזה אוטובוס באמצע ירושלים.

חברה שלי אומרת "מה קרה, שאני אגביל את עצמי בגלל שאיזה מחבל יכול לבוא ולעשות פיגוע?". ותמיד התגובה הרגילה היא "ברור שלא". אבל למה זה כל כך ברור? מה קרה, אני צריכה למות בגלל שאיזה מטורף החליט שהגשמת מטרתו בחיים היא לעשות מעצמו זיקוק אנושי?

אבל בכלל לא התחלתי את הפוסט הזה בשביל לדבר על פיגועים.

על מוות אני חושבת, ועל החיים.

על התלבטויות ופחדים, על קיבעון. על תמיד לדחות ותמיד לחשוב שיש משהו יותר חשוב מלהתפרע על מה שהלב באמת רוצה ועל מה שבאמת אוהבים.

לפעמים אני מסתכלת על העולם ונדמה לי שהכל פשוט יצא מכיוון, כולם איבדו את הצפון וסתם שועטים קדימה אל הכלום בלי מטרת חיים ברורה. אבל אני אפסיק את המחשבה הזאת עכשיו, שחלילה עוד לא יאבחנו אותי כסובלת מדיכאון קליני. עוד אחד מתסמיני העולם המודרני. בימינו צריך שיהיה דיכאון או איזו מחלה סופנית בשביל שיהיה רגע פנאי להרהר במשמעות החיים. גם כן בזבוז זמן.

ואני חושבת על ליאור, על החלומות שלה ומה שהיא עוד רצתה להספיק. על האנשים שאהבו אותה והבחורים שהיו מאוהבים בה, על המשפחה שלה ועל אחותה הקטנה שנראית כמוה שתי טיפות מים.

ואז באופן אנושי אני חושבת על עצמי. תמיד הכל משפיע עלינו, כמה שזה אנוכי ככה טבעי. למרות שיש לי תאוריה שלכל דבר יש סיבה, ואני בטוחה שעל כל אחד ממאות האנשים שהיו בהלוויה שלה המוות שלה השפיע בצורה מסויימת, או ישפיע במוקדם או במאוחר.

ואני חושבת על מה אני אצטער אם מחר, או מחרתיים, או בשבוע הבא, אני אקלע לתאונה, או שאחלה, או שיקרה לי משהו אחר שיגמור את הזמן הזה שכולנו תמיד משוכנעים שיש לנו ממנו בשפע.

לא בקטע דרמתי בכלל. סתם, מחשבה.