האם אפשר להישאר בידידות עם חבר לשעבר?
זאת שאלה שתמיד מטרידה ובכל זאת אין לה תשובה ברורה. קצת כמו האם יכולה להיות ידידות אפלטונית בין גבר לאישה. רבים אומרים שלא אבל בעצם זה מאוד אינדבידואלי.
מיקי, הידיד הטוב שלי שכתבתי עליו לפני כמה שבועות, היה החבר שלי בכיתה י"א, למשך שלושה חודשים. אחרי שנפרדתי ממנו, הוא התנתק לגמרי ולא דיבר איתי לשלושה חודשים. ואחר כך, התחלנו בידידות הזאת שנמשכה ארבע שנים והיתה מאוד מאוד קרובה. זה לא ממש התחיל כידידות. תמיד היתה בנינו משיכה מאוד מאוד גדולה (שדרך אגב לא הרגשתי לאף אחד לפני או אחרי), וכשהתחלנו לבנות את הידידות, עוד שנינו הרגשנו אותה. גם היו פעמים או שלוש שמימשנו אותה. אחר כך היתה איזה פעם שאני רציתי אותו בחזרה, והוא בדיוק היה מעונין במישהי אחרת, וכמה חודשים אחר כך, הוא אמר לי שהוא עדיין מאוהב בי ושלא נראה לו שהוא אי פעם יתגבר על זה. אבל גם את זה עברנו, ונראה לי שאחרי הפעם הזאת הידידות שלנו התחילה באמת. לא דיברנו בערך חודש, שוב, אבל אחר כך נעשינו ידידי נפש. המשיכה הפיזית דעכה, והפכה במהלך השנים למשיכה רוחנית ורגשית, אפלטונית. הוא היה אחד האנשים החשובים ביותר בעולם שלי.
מיונתן נפרדתי לפני בערך חודשיים וחצי. איתו היתה לי מערכת יחסים לגמרי שונה. יצאנו כמעט חמישה חודשים. אני חושבת שאיתו, בפעם הראשונה, הרשיתי לעצמי באמת להיפתח ולפתח רגשות יותר עמוקים. כשאמרתי לו שאני אוהבת אותו בפעם הראשונה באמת ידעתי שאני מתכוונת לזה. גם הלכתי איתו הכי רחוק מבחינה פיזית, עשיתי איתו דברים שלא עשיתי לפני זה עם אף אחד. לקראת סוף הקשר שלנו, החיים המקצועיים שלי, אם אפשר לקרוא לזה ככה, התחילו שוב לקבל כיוון אחרי תקופה ארוכה שהייתי בחוסר עשייה ומתוסכלת. התחלתי לקחת יותר זמן בשביל לפתח את עצמי, בניגוד להתנהלות הקשר שלנו עד אז, כשהיינו נפגשים פחות או יותר כל ערב, עד מאוד מאוחר (מה שאומר לקום לפני הצהריים), מדברים כמה פעמים ביום בטלפון, וכו. דווקא דיברתי איתו על זה, לא התרחקתי בלי להסביר, פשוט אמרתי לו שנצטרך ללמוד להכניס את הקשר לאיזושהי מסגרת, כי אני רוצה להקדיש זמן גם להתפתחות האישית שלי. הוא אמר שהוא מבין, ואפילו שהוא שמח, אבל מה שהיה בפועל זה, שהוא נכנס להיסטריה מוחלטת (ובאמת, לא השתנה שום דבר ממש משמעותי בקשר שלנו), התחיל להתקשר אלי שבע פעמים ביום, ואמר שהוא מוכרח שאני אגיד לו כל הזמן שאני אוהבת אותו ורוצה אותו וכיוצ"ב, אחרת הוא יחשוב שכבר לא. ניסיתי בהתחלה, אבל זה לא עזר וזה הרגיש לי מאולץ. אני מבינה שלפעמים בנאדם מרגיש חסר ביטחון וצריך חיזוקים, אבל האמת היא, שהשקעתי הרבה בקשר ובו בשביל שהוא ירגיש את האהבה שלי גם אם אני לא אומרת אותה חמש פעמים ביום. כשהתחילו ההתחשבנויות מסוג "בשבוע האחרון אני יזמתי להגיד לך שאני אוהב אותך יותר ממה שאת יזמת להגיד לי", הרגשתי שמשהו בקשר התקלקל, שכנראה כל כמות של להראות אהבה לא תוכל לשנות. הוא נתלה עליי, ותלות מוגזמת בקשר היא בעיני דבר רע. בריבים הוא התחיל לשנות את דעתו כדי שתתאם את דעתי, כי הוא פחד שאם נראה שיש לנו דעות שונות אז ניפרד. בשלב הזה, האהבה שלי התחילה באמת לדעוך. הרגשתי שהגיע הזמן לחתוך. וזה היה קשה. ממש קשה. הוא בכה, גם העיניים שלי לא נשארו יבשות. לזמן נפלא הוא היה מאוד משמעותי בשבילי. אפשר לומר שהוא היה מן ציון דרך ביכולת שלי להיות בתוך קשר זוגי. או בבטחון שלי באשר ליכולת שלי. אמרנו שנישאר ידידים. בהתחלה לא הרגשתי שאני יכולה אפילו לשמוע את הקול שלו בטלפון. דיברנו בsmsים, ואחרי בערך שבועיים דיברנו בפעם הראשונה בטלפון. אחרי חודש בערך נפגשנו. זה היה ממש מוזר. מצד אחד היה נחמד כזה, איכשהו דיברנו כמו פעם, אבל מצד שני הרגשתי כאילו אני רוצה, ולא רוצה להיות שם בו זמנית. הריח שלו הזכיר לי וכאילו החזיר אותי אחורה לרגעים האינטימיים שלנו, למה שהרגשתי אז, וזה התנגש עם מה שכבר לא ממש הרגשתי, מה שנשאר ממנו רק מן גרעין של זיכרון, וזה ממש העציב אותי. זה יצר אצלי קונפליקט, והחזיר אותי שוב להרגשה של ערב הפרידה. ברגע שחזרתי הביתה התחלתי לבכות, ובמשך שלוש שעות התלבטתי אם עשיתי טעות שגמרתי איתו, למרות שידעתי שלא. זה היה אולי יותר געגוע להרגשה הזאת של לאהוב, של להרגיש קרבה כזאת לאדם אחר, וההרגשה המשונה שהאדם הזה שיושב מולי הוא אדם שפעם עשה לי כאלה פרפרים בבטן, שפעם חוויתי איתו את כל הדברים האלה, רובם בפעם הראשונה, ועכשיו זה כבר לא.
אחר כך עברו עוד חודשיים. דיברנו מדי פעם בטלפון ודווקא היה בסדר. קליל כזה.
היום הוא בא בשביל להחזיר לי כמה דברים שהשארתי אצלו, ואני החזרתי לו גם. הוא כבר נשאר לאכול איתנו, והיינו יחד כל הערב. אני כבר החלטתי, ביני לבין עצמי, לפני שבועיים, שאני מוכנה להמשיך הלאה. כל הערב הרגשתי את העיניים שלו עלי. ואני לא היחידה ששמה לב (למקרה שתחשבו שאני הוזה), הוא עדין מאוהב בי, וזה היה מאוד ברור.
ואז התחלתי לחשוב על כל הקטע הזה. אני חושבת שזה נכון מה שאומרים, שאי אפשר להיות בידידות אמיתית כשאחד הצדדים עדיין מאוהב בצד השני. ואולי גם, יש מערכות יחסים, שהיו משהו ספציפי כזה, שאחריהן אי אפשר להישאר בידידות. היה ביננו משהו מאוד מאוד אינטנסיבי. בשבוע הראשון שלנו ביחד יצאנו שמונה פעמים. זה התחיל בבום ונגמר בבום.
ואיכשהו תמיד יש את הזכרון העמום של זה, לא רק בראש, אלא גם בהרגשה. שלא לדבר על האנרגיות שאני קולטת ממנו, והמבטים. השאלה היא האם אני רוצה להיכנס עוד פעם לאותה הסאגה שהיתה לי עם מיקי. ונראה לי שהתשובה היא לא. זה היה אחרת עם מיקי. גיל אחר, שלב אחר בחיים, סוג אחר של מערכת יחסים. והוא גם אדם שונה, וכנראה שאיתו איכשהו ידעתי שזה יהפוך לידידות מיוחדת. עם יונתן זה לא יהפוך לכזאת ידידות, אין ביננו את סוג הכימיה הזאת, וזה גם הגיוני, מדובר בדמויות שונות. לא כל בנזוג יכול גם להפוך אחר כך לידיד נפש.
האם במקרה כזה לא עדיף פשוט לחתוך לגמרי, ולהמשיך הלאה? האם זה לא יותר קל?
זה נורא עצוב, המחשבה הזאת שמישהו שהיה כל כך הרבה בשבילי פתאום לא יהיה בחיים שלי בכלל. אבל אולי יש משהו יותר עצוב, בלקבל תזכורת למה שהיה ונגמר כל הזמן? אני יודעת, אם ממשיכים עם הידידות, אז בסופו של דבר זה הופך למשהו אחר ומן הסתם כבר לא חושבים על זה בצורה הזאת יותר. אבל אולי זה בכלל לא מה שאני רוצה. אולי זה דווקא נחמד שיהיה לי את הזכרון היפה הזה, שישאר בדיוק ככה, של הקשר שהיה לנו.
איכשהו אני מרגישה, שכמה שאני לא ארצה להמשיך הלאה, זה לא יוכל לקרות (מבחינת איך שהדברים מתנהלים, לא מבחינת ההחלטה או הרצון שלי) כל עוד הוא נמצא באופן פעיל בחיים שלי.
אני לא יכולה לדמיין לעצמי בראש תמונה שלי, יושבת איתו ועם חבר חדש שיהיה לי (מה שיכולתי תמיד לעשות עם מיקי למשל). אני לא מרגישה שאני אוכל לדבר איתו על מישהו שמוצא חן בעיני או על בחור חדש שפגשתי. זה פשוט לא נראה לי מתאים, לא מסתדר לי בראש.
אני חושבת שאני אבחר הפעם במשהו חדש. אני אקח את הפיסה הזאת שנשארה לי ממנו, ואכניס אותה למגירה מיוחדת בלב שלי. שאני תמיד אוכל לפתוח ולהזכר, ולשמוח על התקופה שהיתה לנו.
ועכשיו אני אסגור את המגירה, ואמשיך הלאה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
