ועכשיו פורחים!

מה ההבדל בין ביטחון עצמי לערך עצמי?

לי זה נשמע אותו דבר, והאמת היא שזו לא הפעם הראשונה שאני מתחבטת בשאלה מה ההבדל בניהם...זה לא יהיה פוסט ארוך (מי שנשם לרווחה עכשיו: יש לי רדארים ואני אמצא אתכם, מוהאהא...: ), פשוט נדמה לי שנפל לי האסימון באשר למתי חשוב שיצוץ דווקא האחד ולא השני. אני חושבת שביטחון עצמי זה משהו שלאו דווקא חייבים תחושת ערך עצמי בשבילו. ואני לא מדברת על פקאצות צעקניות ומגעילות ששומעים אותן בכל מקום ומכל מקום - זה לא בטחון עצמי זה סתם חוסר מודעות סביבתית...נראה לי שמישהו שיש לו בטחון עצמי ירגיש נוח בחברה, יהיה לו נוח יותר להיות חברותי ופתוח כלפי אנשים חדשים, וכו. לעומת זאת, נדמה לי שבשביל באמת להגיע לאנשהו בחיים צריך שתהיה תחושת ערך עצמי. וזה בעצם נוגע בכל האספקטים - בין אם זה קריירה או אהבה, אם אין לך ערך עצמי לעולם לא תגיע לאן שאתה חולם להגיע. האמת שבעוד שבפוסט של אתמול חשבתי ברוח הזו יותר בקשר לקריירה, היום אני מתייחסת יותר לאהבה.

יצאתי עם כמה וכמה אנשים, שתי מערכות יחסים יותר רציניות (יחסית אלי..) וכל מיני סטוצים פה ושם. בשנה האחרונה, בתקופות בהן לא יצאתי במיוחד עם אף אחד, לקחתי לעצמי קצת זמן בשביל לחשוב איזה מן בנזוג הייתי רוצה למצוא לעצמי (מה שהוליד גם רשימה משעשעת למדי של ממה כדאי להימנע - הבננות שביננו יכולות לצפות לפוסט מזה מתישהו בקרוב...). כשאני בקשר כמה חודשים ומתחילה להרגיש שזה לא עובד, אני נלחצת ורוצה לצאת. אז יש שיגידו שיש לי חשש מה ממחויבות, ואולי יש בזה אמת, אני חייבת להודות שגם אני חשדתי שיש בזה משהו. אבל האמת היא, שאני באמת רוצה למצוא מישהו שיתאים לי, שיהיה לנו טוב ביחד, אני כבר חושבת על העתיד מבחינת משפחה וחתונה וכל זה (למרות שאני לא מצפה שהבחור הראשון שתהיה לי איתו מערכת יחסים ממש ארוכה יהיה בעלי לעתיד, אבל אני כן כבר חולמת על הדברים האלה) ומאוד רוצה לאהוב מישהו אהבה כזאת שנוח בה. כשאני מנסה לדמיין איזה מן מישהו זה יהיה, אז אני יודעת שהייתי רוצה שהוא יהיה מבוגר ממני בכמה שנים, שיהיה לו כבר איזשהו מושג מה הכיוון שלו בחיים, מה העקרונות שלו והרצונות שלו, שהוא יהיה עצמאי ושתהיה לו עבודה (רצינית עם הוא סיים ללמוד וסתמית אם הוא עדיין לומד - אני לא קטנונית בקשר לזה פשוט אני עובדת, ויהיה לי קשה להיות עם מישהו מבוגר ממני שעדיין תלוי במאה אחוז בהורים שלו). עד כאן מבחינת הדברים שמסביב, שהם לא תכונות אישיות ספציפיות (חשבתי גם על תכונות אופי שחשובות לי אבל זה לא רלוונטי לפוסט הזה). תסכימו איתי שהבחור שתיארתי הוא בחור לא רע אם מדמיינים אותו לרגע, אדם בוגר וחזק. וזה מישהו שהייתי רוצה להיות איתו.

וכאן אני מגיעה בעצם לנקודה שלי. זה טוב ויפה לרצות את זה, אבל איך משיגים את זה? לפעמים אני מרגישה שיש מן פער בין מה שאני באמת לבין מה שבנים רואים בי - מהבחינה הזו שאני מציגה את עצמי, אולי, כפחות שווה ממה שאני באמת. כאילו אני מוכרת את עצמי בזול.

אני לא חושבת שאני עוברת כאדם עם ערך עצמי גדול מאוד (כמובן שתלוי באיזה סביבה - כרגע אני מתייחסת לבחורים חדשים שאני פוגשת ומוצאים חן בעיני). מעולם לא הייתה לי בעיה למצוא בנים - הם נוטים לחבב אותי ומתחילים איתי לא מעט (אני לא כותבת את זה בשביל להתרברב חלילה, פשוט בשביל להבהיר את התמונה). אפשר לומר אפילו שבתחום הזה יש לי בטחון עצמי די גבוה, אם יכניסו אותי לחדר שרובו בנים, אני אדע איך להתמודד עם המצב ואני אפילו די נהנית "לסובב אותם סביב האצבע הקטנה שלי" (ויתרתי על חטא אחד - שוקולד, לפחות תשאירו לי את זה  ). וכן, להשתעשע זה טוב ויפה. אבל אני מתחילה לחשוב, שערך הבחור שאיתו אני אלך הביתה בסוף הערב (הכוונה היא לא מבחינה גופנית אלא יצירת קשר), יהיה כערך תחושת העצמי שלי. כלומר, המילכוד הוא כזה:

אם תהיה לי תחושת ערך עצמי טובה (שאגב, אין סיבה שלא תהיה לי, זו כבר בעיה שדורשת תשומת לב (מקצועית?..: ) ואולי גם פוסט נפרד), הבנים ה"שווים" (לפי "הדירוג" האישי שלי ומה שאני רוצה להשיג לעצמי - מבחינת לבחור חבר) יתעניינו בי (מעבר לסתם להעיף מבט חטוף), כי הם יקלטו ממני ויברציה שגם אני "שווה" (שוב, לא מבחינת מראה), וככה אני אגיע לצאת עם אחד כזה. ואז אולי לא יקרה שכמה חודשים לתוך מערכת יחסים אני פתאום ארגיש שלי ולבחור אין על מה לדבר כי אני רוצה לנהל איתו שיחות מעמיקות על ספרות, קולנוע והחיים (סתם דוגמא מהמותן) והוא רוצה לדבר על פיצה. אלא אני באמת אצא עם מישהו שמתאים לי, מכל הבחינות. עכשיו, שאלת מיליון הדולר שנותרה היא זו:

איך אני מעלה לעצמי את תחושת הערך העצמי ומלמדת את עצמי לשדר אותה (לא בצורה סנובית חלילה, פשוט להיות אישה בטוחה בעצמה שברור לה מה היא). כי באמת שיש לי את כל הסיבות שיהיה לי ערך עצמי, אני פשוט לא מצליחה לגרום לעצמי להרגיש אותו. למישהו יש עצה?

אני מקווה שהצלחתי בכלל להעביר את המחשבות שלי באופן ברור כי זה די מטריד אותי בימים האחרונים - והסיבה היא כמובן, שנדמה לי שפגשתי מישהו שעשוי להיות הבחור הזה שאת תכונותיו פירטטי (זאת שגיעת כתיב?) למעלה. ונורא לא בא לי לצאת חלשה/מטומטמת (בהגזמה כמובן, פשוט לא מצאתי מילים מדויקות יותר) ואח"כ להצטער.

יצא ארוך?

מה גורם לבן אדם להאמין בעצמו?

אני חושבת שבתשובה לשאלה הזאת מסתכמות רוב הפעולות שאנו עושים יום יום - אלו מאיתנו שכבר לא נמצאים במסגרת של תיכון. כשהייתי ילדה, נערה, הייתה מסגרת מסויימת שהייתי מחויבת אליה והייתי צריכה לעמוד במה שהיא הכתיבה לי, בצורה טובה יותר או פחות, בין אם רציתי בכך ובין אם לא. הייתי צריכה לעשות דברים מסויימים שהמערכת הכתיבה לי בכדי לשרוד בה.

אף אחד לא ממש מכין אותנו למה יהיה אחר כך. למה שיהיה כשהמערכת הזו תהיה בעצם מה שאני יוצרת לעצמי, אני אחליט מה יהיו המטרות שלי ואני אצטרך להיות הבוחנת והנבחנת של עצמי בו זמנית. תמיד הייתי תחת הרושם שזה מה שאני עושה ממילא, ולכן לא תיארתי לעצמי שפתאום אני אתקע.

תמיד היו לי מטרות גבוהות בשביל עצמי ובשביל החיים שלי. ידעתי מגיל די צעיר מה אני רוצה לעשות "כשאני אהיה גדולה" והשקעתי מאמצים גדולים בשביל להגיע לשם. אימונים יומיומיים, משמעת, המון אהבה וכח רצון. לפעמים היו לי משברים, אבל איכשהו המסגרת ואופן החיים שלי תמיד החזירו אותי למסלול. ומאז שנגמר התיכון, מאז שנגמרה המסגרת הזו, החיים שלי קצת יצאו מכיוון. מי היה מאמין שדווקא אני, המבריזנית הניצחית, שונאת המערכות והמימסדים, תגיד זאת.

זו לא בדיוק המסגרת הספציפית ההיא שחסרה לי. אני לא ממש יודעת להסביר את זה במילים.

אני פשוט מרגישה עכשיו, שבשביל להתקדם קדימה עם החיים שלי - בין אם זה קריירה, מציאת אהבה אמיתית (שזה לא ממש תלוי בי, אני מאמינה שמה שצריך לקרות קורה - אבל בכל זאת האנרגיות שאני משדרת לסביבה משפיעות על מה שיגיע אלי בסופו של דבר), חיים. יש מן גשר כזה שמפריד בין איפה שאני עכשיו לאיפה שאני רוצה להיות. ואני מודעת לעובדה שחציית הגשר הזה היא לא דבר שלוקח דקה, או שעה, או יום. זה מן תהליך כזה של חיים שלמים. ואיכשהו, אני מרגישה כאילו אני עומדת צעד מהגשר ומפחדת לעלות עליו. למה הפסקתי להתאמץ בשביל עצמי? או יותר חשוב, למה הפסקתי לרצות, לקוות, לחלום? יש לי עדיין את החלומות שהיו לי תמיד. הם לא השתנו, אלא להפך - הם מתפתחים כל יום, עוברים טרנספורמציות ושכלולים, ואני רוצה בחלום אבל אני לא עושה כלום כדי להפוך אותו למציאות שלי. איכשהו אני מרגישה משותקת. ואני גומרת את עצמי בחוסר העשייה הזה, מכהה את עצמי, את החושים שלי. הדברים הטובים שלי, הצדדים המקסימים שבי, הטוב שבי והתכונות שמישהו יכול לאהוב בי (ואני רוצה שיאהב), כמו מיטשטשות בחוסר העשייה הממשית שלי. איפה התשוקה שלי? איפה האמונה שלי בעצמי?

מעולם לא פחדתי מהמוות. אבל האם ייתכן שאני פוחדת מהחיים?

כתבתי הרגע פוסט ממש ארוך על משהו שחשבתי עליו כל היום וכששמרתי אותו נתקע לי הדף והוא נמחק!! בא לי לבכות!!!!! : (

לאחר הפוסט המדכא משהו ובהחלט כבד של אתמול, התחשק לי להכניס קצת פילפל לאוירה, וחוצמיזה שראיתי תוכנית כ"כ הזויה אתמול בערוץ 8 שהייתי חייבת לשתף. זה, כמובן, במסגרת מאמציי בסופ"ש זה למצוא משהו הזוי יותר לכתוב עליו מאשר דרכים ביזאריות של התאבדות/רצח...להנאתכם...

זאת הייתה תוכנית על איזה אישה אחת שעובדת באיזה בית זונות איפשהו בארה"ב (מסתבר שיש מקומות שזה חוקי בהם). והבת הגדולה שלה שלא מזמן התחתנה גם היא מתחילה לעבוד שם. אמא שלה הולכת איתה להוציא רשיון עבודה בזנות מהשריף המקומי, רואים אותן יושבות באמצע המדבר ומחליפות חויות בנושא. אמא שלה הולכת איתה לעזור לה לבחור בגדים שיהיו מפתים כדי שהגברים שיבואו לשם יבחרו בה, והן אפילו יושבות ביחד על הספה בבית הזונות ומעבירות את הזמן בפיטפוטים עד שיבוא איזה בחור ותהיה עבודה. גם בעלה יודע מזה ועל אף שהוא אמר כמה פעמים במהלך התוכנית שכשהוא חושב על כך מתחשק לו להקיא (ולעיתים זה גם באמת קורה), הוא מאשר את מה שהיא עושה כי הם צריכים את הכסף. היא גם מתרגלת עליו dirty talk לפני שהיא תנסה את זה על הלקוחות. והיא ואמא שלה נראות באופן מפתיע שתי נשים נורמליות למדי.

נראה לי שפספסתי משהו. אנחנו פתאום ביקום מקביל בו זה נחשב לסביר שאמא ובת יעבדו יחד בבית בושת ועוד ידברו על זה כאילו מדובר בלמכור צ'יפס במקדונלדס?

הזוי ביותר.

לאחר ה"דיון" המשעשע למדי מלפני כמה ימים על השלד התלוי, קראתי עכשיו ידיעה ב- ynet שקשורה גם היא בהתאבדות/רצח אבל הפעם זה רחוק מלהיות מצחיק.

אני לא יודעת אם מישהו כבר שמע על זה.

היום בצהריים אישה שקפצה (בכוונה להתאבד) מהקומה ה-13 בבניין מגורים, נחתה על תינוק בן עשרה חודשים והמטפלת שלו. התינוק נהרג.

המטפלת אמנם נפצעה קל בלבד, אבל היא בת 17! קשה לתפוס איזו טרואמה נוראית זו להיות עדה לדבר כזה: לראות אישה מתאבדת לך מול העיניים, ושתינוק מת לך בידיים בצורה כזאת. מסכנה, מסכן התינוק החף מפשע ומסכנים ההורים. פשוט מזעזע ונורא.

כמובן שאי אפשר לשפוט אדם שמתאבד, הרי סביר להניח שהאישה ההיא היתה במצב נפשי קשה אם היא החליטה לקפוץ מהבניין, אבל קשה לי להבין איך היא היתה מסוגלת לעשות את זה ככה באמצע היום כשאנשים כל הזמן עוברים מתחת. כלומר, אי אפשר בדיוק "לדרוש" מבן אדם "להתחשב" בסביבה כשהוא מתאבד (הרי לרוב בכלל נהוג לתפוס את ההתאבדות עצמה כמעשה אנוכי...), אבל זה דבר בסיסי, מי קופץ מבניין כשאנשים עוברים מתחת? איך אפשר, בכל זאת, שלא תעבור אפילו רבע מחשבה על כך?

אני ממש בשוק מהסיפור הזה.