ועכשיו פורחים!

אהבה זה דבר מסובך וסבוך.

גם הדרך אליה לא פשוטה.

ולפעמים לוקח לנו זמן לקלוט מה נכון ומה לא.

אם רוב ביתך היה מתפרק ונופל לתהום, והייתה ניתנת לך הזדמנות לבחור איזה חדר ישרוד, באיזה היית בוחר ולמה? בחדר שלי. כי במהלך השנים, השקעתי בו המון המון מחשבה וזמן לעיצוב, כדי להפוך אותו להכי אישי ומיוחד לי שיכול להיות, כל פעם אני מוסיפה לו דברים קטנים. והוא המאורה שלי, מקום המפלט שלי, המקום השקט והפרטי שלי בעולם. אם הייתה ניתנת לך הזדמנות לבקר בגיהנום או בגן-עדן, באיזה מקום היית בוחרת ולמה? גן עדן. למה? כי יותר יפה שם, ופחות חם. נראה לי. למה בני אדם מתים? כדי לחיות שוב. האם את מאמינה שלבעלי-חיים יש רגשות? מדוע? כמובן שכן. גם אנחנו, לפי ההגדרה, "בעלי חיים". כל דבר שהוא חי ונושם, יש לו גם רגשות. אפילו לג'וקים (מהם אני מפחדת פחד מוות אגב), יש רגשות אני די בטוחה, סביר להניח שכשהם רואים נעל מתקרבת אליהם בצורה מאיימת והם יודעים שסופם קרב, הם לוקחים זאת באופן אישי ונעלבים עד עמקי נשמתם. טוב, המשפט האחרון הפך את כל התשובה ללא רצינית. עמכם הסליחה. אבל באמת, ברור שלבעלי חיים יש רגשות. איזו מן שאלה זאת בכלל?

...רגע מה, זה כל השאלון? ארבע שאלות? הא.

ובלי קשר: פתחתי טבעת חדשה בניהולי, אתם מוזמנים להצטרף ולהביא חברים.

היה לי יום מעצבן. גם אתמול. אז בעצם זה יומיים מעצבנים. אני עצובה, ורע לי, ואני אוכלת מלא שטויות שאסור לי אז גם כואבת לי הבטן ובאופן כללי בא לי להקיא, להתעלף, לישון עשרים שעות, ולהרוג איזה ליצן, לאו דווקא בסדר הזה.

אבל לא לשם כך התכנסנו כאן (לשם שינוי?).

יצאתי עם חברה לקפה. חזרתי עם כמה תובנות, שמצטרפות לתובנות שהתגבשו אצלי על גבי מחברות (שאמור להיכתב בהן חומר לימודי ולא תהיות פילוסופיות על החיים, אבל ניחא) ביומיים האחרונים. אז זה נושא הפוסט היום. אין לי השראה, אבל בא לי לכתוב. מצטערת. בעצם לא, כי רע לי, אז בא לי שגם לסביבה יהיה רע כדי שאני לא ארגיש לבד. לא פוליטיקלי קורקט? חבל. טוב, לעניינינו.

אנחנו לוקחים את הזמן, את עצם קיום הזמן, כדבר מובן מאליו.

אני תמיד חושבת שזה דבר נורא אידיוטי, להתייחס לחיים כאילו מחר נמות. לא יודעת למה, זה פשוט נראה לי לא מציאותי. אבל צורת ההסתכלות הזאת טובה בשביל דבר אחד: בשביל לקבוע לעצמינו מה חשוב לנו בחיים, מה עושה לנו טוב. במידה ואיבדנו את עצמנו לרגע כמובן.

קשה לי בזמן האחרון. אני מרגישה שמרוב חיפושים עצמיים, מרוב הרצון שלי לצאת ממגבלות והגבלות שלי בתוך עצמי ובעולם, מרוב צורך כזה להגדיר את עצמי מחדש כל שתיים וחצי דקות, מרוב כל הדברים הנ"ל כבר איבדתי קצת את עצמי. אני מרגישה קצת כמו (זהירות, דימוי משונה) בתוך מדבר אינסופי. כל כך אינסופי, שמכל מקום שלא מסתכלים, רואים רק חול, ועוד חול, ועוד חול. ואת השמיים. ואני לא יכולה להבדיל את השמאל מהימין, את הצדדים מלפניי ומאחוריי, אחד מהשני, כי כולם נראים אותו הדבר, והדבר הזה הוא בעצם קילומטרים על קילומטרים של כלום. זה מצב מבלבל ביותר, כי מצד אחד, איך אפשר שלא ללכת לאיבוד, כשאין לך אף סימני דרך? ומצד שני, זה לא ממש נקרא ללכת לאיבוד, כשהכל נראה בדיוק אותו הדבר. במקרה הזה, ללכת קילומטרים או להתיישב במקום ולא לזוז, זה היינו הך. בכל מקרה, התובנה הראשונה מתוך הדימוי הזה שצץ לי על החיים שלי, היא שזה קשה לי, וריק לי, ואני רוצה לשנות את זה. הספיק לי להיות בתוך המדבר הזה, אני רוצה לצאת.

כשתיארתי את זה לחברה שלי, היא אמרה לי וואלה, אם אני הייתי בתוך מדבר שכזה, הדבר היחידי שהיה עולה לי בראש זה, להתיישב שם בו ברגע ולעשות מדיטציה. וזהו. אני אוהבת אותה, היא סוף הדרך, מיכלי. ויודעים מה? זאת התובנה השנייה. יש סיבה כנראה שהבאתי את עצמי לתוך המדבר הפיקטיבי הזה. רציתי לברוח, רציתי שקט, רציתי לבחון את הדברים מחדש. רציתי מדיטציה. עשיתי. הצלחתי. אז עכשיו אני ריקה קצת וקשה לי, נכון, אבל אני הבאתי את עצמי לזה, וכנראה שזה כן היה חיובי בסופו של דבר, כי הרי בסה"כ עניתי לעצמי על צורך שהיה בי.

תובנה שלישית היא, שאולי יש גם משהו חיובי בלהיות מוקפת בכלום. כי עכשיו כשאני רוצה להתחיל למלא את הסביבה שלי בדברים, הכל ריק מסביב ואני יכולה לבחור למלא אותה במה שמתחשק לי.

אז סך הכל, המסקנה היא כזאת: קשה לי, אז אני מוציאה את עצמי מזה, אבל יש אספקטים חיוביים, ואני ממשיכה לכוון את החיים שלי לכיוונים שנראים לי טובים ונכונים. אני יודעת מה טוב לי, אני פשוט צריכה להאמין בזה.

לשאלתי איך ממצב של חוסר עשייה, או עשייה לא ממוקדת, חוזרים למסלול ממוקד (או יוצרים אחד יש מאין, תלוי מאיזו זווית תסתכלו על זה), היא נתנה לי פטנט פשוט למדי שהיא השתמשה בו לא מזמן, והיה נראה לי חמוד ויעיל בו זמנית: עושים רשימה. רשימה של מה? רשימת חלומות. מחלקים דף לעמודות: צד ימין, כל החלומות שלי בתקופה זו. מה אני רוצה. חלק יכול להיות מציאותי, חלק פחות. זה לא משנה, זה החלום שלי ואני אגדיר אותו איך שבא לי. אחרי שעושים רשימת חלומות, עוברים עליהם אחד אחד וחושבים על דרך פרקטית להגשים אותם. זאת העמודה השנייה. העמודה השלישית היא אופציה, אפשר למלא אותה ואפשר גם לא, או על חלק מהדברים כן וחלק לא, והנושא שלה הוא הגדרת מסגרת זמן, להגשמת כל אחד מהחלומות. באופן כללי אני לא ממש בעד להקציב זמן לחלומות, אבל מצד שני זה טוב שיש איזושהי מסגרת, פשוט כדי לא להתפזר מחשבתית. וזהו, אלה המסקנות מהקפה.

יש משהו שחשבתי עליו אתמול וכתבתי, אז אני מצרפת אותו כאן.

כשאומרים שבני אדם לא יכולים לחיות בלי אהבה, אני לא חושבת שמתכוונים לאהבה זוגית. גם, אבל לא רק.

בכל דבר שאנחנו עושים בחיים, מהדבר הקטן והשולי ביותר, ועד הדברים הכי גדולים, יש אהבה. כשאני מתקלחת, זאת אהבה. כשאני אוכלת, זאת אהבה. אפילו בשעה הזאת בבוקר כשקמים, ומתנדנדים קצת בין שינה לערות, ועושים את הפעולות הכמעט אוטומטיות האלה, לקום על הרגליים, לשטוף פנים, להתארגן ליציאה מהבית, בכל אחת מהפעולות האלה יש אהבה.

ההתמודדות המרכזית שלנו כבני אדם, היא עם הנושא הזה של אהבה, שמתקיים בכל פעולה שאנחנו עושים. וכשיש לנו דברים שלא מתפקדים כמו שצריך בחיים שלנו, שנתקעים, זה בעצם קצר באהבה, שצריך לבדוק איפה הוא נעצר ולמה, לשחרר אותו, וכך לאפשר שוב לאהבה לזרום ולהיתרגם לעשייה.

למשל, אדם שאוכל באופן לא בריא וכתוצאה מכך משמין, יש בכך איזשהו סוג של קצר באהבה שלו לגוף שלו, לעצמו. או דוגמא אחרת, אם יש לי דפוס כזה של להתאהב באנשים שלא יכולים להחזיר לי אהבה (וזה דפוס די נפוץ בין כל בני האדם), וזה דפוס שחוזר על עצמו, אז זו בעייה באהבה. כי אמנם חווים את רגש ההתאהבות, אך בעצם אדם כזה חוסם את עצמו מלחוות  קשר של אהבה זוגית. הוא לא מאפשר לעצמו ליצור סיטואציה בה תהיה זרימה של אהבה, בינו לבין בן זוג. הוא מחבל בייצור של אהבה כזאת.

וזה נכון גם לגבי המקצוע בו בוחרים לעסוק. כשאני מתאמנת כמה ימים, ואז מפסיקה, אני לא מאפשרת לעצמי לאהוב באופן טוטאלי את מה שאני עושה, את תהליך היצירה שלי, ואת היכולות שלי. מדוע אני עושה את זה, מתוך איזה קושי זה נובע, זה מה שאני צריכה להבין ולחקור. לחקור את זה עד שמוצאים את אותו המקום בו נתקע התהליך של היצירה, נתקעת האהבה, להבין מדוע זה קורה, לפתור את זה ולשחרר.

למשל עד לא מזמן הרגשתי שאני לא מסוגלת לאהוב בקשר זוגי. לא הרגשתי יכולת להתמסר לאדם אחר בתוך קשר. כתוצאה מזה, התאהבתי באנשים שלא היו מסוגלים להחזיר לי אהבה, או שהייתי יוצאת עם מישהו כמה חודשים ואז נפרדת ממנו (אפילו אם היה לנו כייף וטוב ביחד). רציתי להבין למה נתקעת לי האהבה, אז בחנתי את זה לעומק והבנתי שזה קשור לקשר שלי עם אבא שלי. היה לי כעס מאוד גדול עליו, והייתי שבוייה איתו במין קשר חולה ולא מתפקד. אז עברתי תקופה מאוד ארוכה של פשוט לחוות את הכעס הזה, עד הרגע בו יכולתי לשחרר אותו ולהפרד ממנו (ומאבא שלי בדרך).

וכשסיימתי את התהליך הזה, שהוא ממש תהליך של ריפוי, הרגשתי שונה. ואני כבר לא מרגישה שיש לי בעייה להיות בתוך אהבה זוגית. אני לא ארגיש חנוקה או מאויימת. ואני לא אמנע מעצמי את האהבה הזאת יותר.

אני חושבת שאנחנו, כבני אדם, מתמודדים עם המעצורים האלה באהבה בכל תחום בחיינו, ולאורך כל חיינו. כל פעם בנושא אחר, אבל על זה הכל מתבסס, אפשר להחיל זאת על כל דבר.

ועוד מחשבה:

כשאנחנו גדלים ומתבגרים, אנחנו לומדים להתאים את עצמנו לחוקים וכללים, גם אם בצעירותינו פרקנו כל עול. כי כשנהיים עצמאיים, אין מי שינקה אחרינו, יתקן את הטעויות שלנו, זה באחריותינו.

אבל מה, צריך תמיד לשים לב עד איפה מוכנים להתפשר, עד איפה אנחנו מוכנים לצנזר את מתיחת הגבולות שלנו. אחרת, אנחנו כבר לא מממשים את עצמינו, לא מבטאים את עצמינו, אנחנו תקועים בתוך מסגרת שמותנית מבחוץ, מבלי לחשוב על כך פעמיים ולעשות משהו בשביל לשנות או לשפר את החיים שלנו.

דרך אגב, אם יאמרו לי שבשעה הזאת מחר אני עוזבת את העולם הזה, מה שאני עושה זה יושבת לפסנתר, ולא זזה ממנו עד השנייה שאני נושמת את נשימתי האחרונה.

מה אתם?

קליאו.

שלום יקיריי,

רק מודיעה :

יש עידכון ברשימות בצד - הלינקוקים התעדכנו לפני שבועיים, וכמו כן התחלתי להוסיף את הפוסטים הנבחרים שלי בצד (יותר פשוט מסתם לפשפש בארכיון), זה גם כן יתעדכן כל תקופה מסויימת.

השתנתה גם הכותרת, למי שלא שם לב...אני בתקופה של שינויים, כך שאולי היא תשתנה שוב או תחזור למה שהיתה קודם. כנ"ל גם לגבי התמונה. בכל מקרה ברשימות של ישרא השארתי את זה אותו הדבר, לא יודעת אם זה חשוב למישהו אבל זו אחת מהאפשרויות לאיתור הבלוג אם אני לא טועה.

אם למישהו יש הצעות/בקשות (או קיטורים בסגנון "קליאו, בבקשה תשני את הצבעים את הורגת לי את העיניים, נשמה כפרע עלייך") בנוגע לעיצוב, אני אשמח לשמוע, עכשיו זה הזמן.

כמו כן, החלטתי להיות מושפעת מפאש, שקיבלה במתנה פרו, ולהכריז על מבצע חיפוש שוגר-דאדי מסוקס לפרו. המתנדבים נא לעמוד בתור מסודר, יש מקום לכולם (כן, אני משוכנעת שאני אקבל כאן עשרות הצעות לקנות לי פרו, אתם הרי כל כך אוהבים אותי. מה, לא?)
עלם החמודות הנדיב והאדיב יזכה לתשומת הלב הראוייה, אני אחשוב כבר על תגמול הולם! (בלי מחשבות סוטות! או אולי כן?....הרמת גבה זימתית ; )

בתודה וזה,

קליאו.

הדייט היה נחמד. באופן מוזר הוא בכלל לא הרגיש כמו דייט. קודם כל, כי קבעתי איתו בצהריים, שזה פחות מלחיץ, בעיקר בשביל בליינד, שאני אף פעם, אבל אף פעם, לא מסכימה לצאת לבליינד דייט אבל פה היה מקרה מיוחד. גם לצאת בערב זה דורש השקעה בהתארגנות, להתלבש יפה, איפור, עניינים (מקלחת?), שבמצבי המדוכדך לא ממש היו לי עצבים לזה. קיצר, פגשתי אותו באוניברסיטה, ישבנו בבית קפה. גובה ממוצע, שיער שחור, עיניים חומות, פנים לא ממש הסטייל שלי (אני אוהבת בנים יפים כאלה, אפילו בייבי פייס הולך, אבל יפים) אבל אחלה גוף. בא עם ג'ינס וגופייה, ואני בד"כ נגד כל העניין הזה של גופיות על בנים, אבל דווקא עליו זה היה נראה טוב, שרירים יפים כאלה בידיים, לא יותר מדי (יותר מדי זה פיכס, אבל עם הסתייגות: לפני כמה חודשים יצאתי קצת עם איזה מישהו שהיה מנפח שרירים בחדר כושר, לאחותי היה כינוי חביב בשבילו - "הפוטבוליסט") ולא פחות מדי (דווקא אני אוהבת שחיפים...), גוף ממש טוב, הוא עושה ספורט וגם אמנויות לחימה (הוא אמר לי איזה אבל הדברים האלו הם ממני והלאה, מה גם שזה לא ממש עקרוני לפוסט אז נעזוב את זה). הוא גם כן מזל דגים (ייאמר לזכותו שנזכרתי לשאול אותו איזה מזל הוא רק אחרי שעה בערך, וזה אומר שהיה לי מעניין ולא היה שומדבר חשוד שהעלה אצלי תהיות שחלילה אולי הוא בן מזל שאני לא אוהבת) שזה נחמד. שיחה נחמדה, זורמת, הוא בחור מעניין, אינטליגנטי, גם בא ממשפחה תרבותית כזאת, שזה נחמד (לא אחד הקריטריונים המרכזיים שלי בד"כ, אבל אולי פשוט בגלל שממש קשה למצוא דבר כזה...). היה קליק. פשוט לא קליק של משיכה, אלא קליק ידידותי לחלוטין.

מוזר, לא קרה לי דבר כזה כל כך. אבל אולי זה בגלל שאני לא מרבה לצאת לדייטים (אני שונאת דייטים! לרוב זה מביך, מוזר, לא מעניין, ומעצבן). היה לנו כזה על מה לדבר חוץ מלשאול אחד את השני את השאלות האלה שתמיד שואלים כדי לתחקר, ובאופן כללי להבין בשעתיים אם זה מתאים מבחינת דרישות בסיסיות או לא. הייתה שיחה כייפית, ולמען האמת זה היה עד כדי כך ידידותי שכבר שהגענו לשלב של הומור ציני ועקיצות הומוריסטיות הדדיות, שזה אחד הדברים האהובים עליי ביותר, אבל בד"כ לא קורה לי עם אנשים שהרגע פגשתי. לא יודעת אם הוא ייתקשר או לא, אבל גם אם כן נראה לי שהיה ברור לשנינו שזה לגמרי בקטע ידידותי. אבל אני שמחה שהלכתי, א. כי היה לי נחמד. ו ב., כי יש לי שתי מסקנות:

קודם כל, שאולי דייטים זה לא תמיד כזה נורא ומדי פעם אפשר לתת לזה סיכוי (למרות שאני לא בטוחה שאני אפעל לפי המסקנה הזאת כי יש סבירות גבוהה שדייט כזה נינוח זה לא משהו שנוחת עלייך כל יום).

אבל המסקנה היותר חשובה הייתה בנוגע להגדרה של מה אני מחפשת ואיך.

אנשים מתעסקים המון בשאלה האם זה חשוב שיהיו פרפרים בבטן על ההתחלה, האם חייבים ישר להידלק, או שזה בסדר לא להתלהב ישר מהבנאדם אבל לראות שיש לו אישיות נחמדה ואם מעניין, אז ממשיכים קצת ונותנים צ'אנס גם אם אין ממש משיכה. בדיוק דיברתי על זה היום עם חברה שלי, שיצאה לכמה דייטים השבוע, והיא דווקא בדיעה שלא חייבים ישר להידלק. גם היה לה חבר שלוש שנים, שבהתחלה בכלל לא משך אותה. גם הנסיכה כתבה פוסט שמתקשר לזה, מהזווית האישית שלה לפחות.

בסופו של דבר, אני חושבת שזה עניין מאוד אינדבידואלי, לכל אחד יש את הדרישות שלו, את ההגבלות שלו, את הדברים שחשובים לו יותר ופחות. אבל הבנתי שלי, בשביל קשר, חשוב מאוד העניין של הקליק הראשוני, האינטואיציה, המשיכה. גם כימיה מינית זה משהו שחשוב לי באופן כללי, ולכן אם אין משיכה פיזית אז אני לא אלך על זה. כשאני פוגשת מישהו שיש לי את הקליק הזה איתו, אני מרגישה את זה באינטואיציה מאוד חזק, זה לא משהו שאפשר לפספס. והגעתי למסקנה, דווקא בעקבות הדייט הזה שהיה דווקא נחמד, שזה לא משהו שמוצאים כל יום. זה משהו נדיר. אני לא אומרת שזה בהכרח חייב לקרות רק עם בנאדם אחד, אבל אפשר לחפש הרבה, ולצאת הרבה, ולא למצוא את זה. יש אנשים שבמשך שנים יוצאים המון, ומשדכים להם, ודרך חברים, ואתרים, ומה לא, והם לא מוצאים את זה, את ההרגשה המיוחדת הזאת עם מישהו. ולכן, אם כבר מוצאים, זה משהו ששווה מאוד להילחם עליו, לא לוותר מהר מדי. כי בעולם שבו גם דייטים נורמליים וחביבים לא מוצאים כל יום, אהבה זה מצרך נדיר.

וסתם לסיום, נתקלתי במישהי ששירתה בקיריה ושמרנו פעם ביחד. היה ממש נחמד לפגוש אותה, דיברנו איזה שעה ככה באמצע הרחוב. זה נורא כייף לפעמים לפגוש אנשים מפעם שמזכירים לך תקופות ישנות.

היא סיפרה לי על חבר שלה שהוא ירושלמי, וצחקנו על זה שלירושלמים יש שפה כזאת משלהם, יש להם כל מיני ביטויים מוזרים ושמות לדברים שאף אחד מחוץ לירושליים לא יבין על מה הם מדברים.

קיצר, היא סיפרה לי קטע מצחיק, שהיא הייתה עם חבר שלה באיזה קיוסק והוא רצה לקנות סוכרייה על מקל. עכשיו מסתבר, שבירושליים לא קוראים לזה סוכרייה על מקל, אלא מציצה. תהרגו אותי אין לי מושג מאיפה הם הוציאו את זה. אבל היא לא ידעה שככה הם קוראים לזה, וכך קרה שהיא מצאה את עצמה עומדת נדהמת באמצע הקיוסק, בעוד החבר שלה אומר למוכר: "אחי, אפשר לקבל מציצה?"