ועכשיו פורחים!

נורא טוב לי להרגיש שמותר לי, להיות מרוכזת בעצמי קצת, אחרי תקופה ארוכה שהייתי מרוכזת בהכל ובכולם חוץ ממני. נורא טוב לי להודות שיש לי חולשות ויש לי רצונות ויש לי תשוקות ויש לי חסרונות ועדיין לאהוב את עצמי. נורא טוב לי לאהוב את עצמי, גם בימים בהם אני אוהבת את עצמי פחות. אני רוצה להצליח להתמיד, לעבוד, להשקיע במה שאני עושה. אני רוצה לא לאכזב את עצמי. אני יודעת שאני יכולה, אבל לפעמים פתאום יש רגעים כאלה של חוסר ביטחון, כשאני שומעת מישהו מנגן ממש ממש טוב, ועוברת בי המחשבה שאולי אני אף פעם לא אוכל לנגן ברמה הזאת. אבל אני רוצה להצליח לתת לעצמי את ההזדמנות, עד הסוף, לנסות, בלי כל הזמן להכשיל את עצמי לפני הסוף, לפני שיש לי את האפשרות לגלות אם אני באמת מספיק טובה או לא. והכי עושה הרגשה טובה זה להתאמן שעות, שעות, להיות ממש מרוכזת, להוציא מעצמי את הכל מבפנים ואז לקום סחוטה, מזיעה, להרגיש את כל השרירים שלי ואת כל המגירות של המחשבה שלי, כולם בשיא השימוש והמיצוי. להרגיש שאני ממצה את היכולת שלי. את האהבה שלי. ואני נורא רוצה גם אהבה אחרת, עוד אהבה חוץ מהאהבה שלי עם האצבעות, הלב, הראש, הבמה, הקהל. אהבה של מישהו שיבין את השגעונות שלי, יראה את השונות שלי, יאהב את הצדדים הפחות מוכרים שלי, לא רק את אלה שכולם רואים. מישהו לצאת איתו למסעדות חדשות ומגניבות אבל גם מישהו להישאר איתו בבית ולבשל, להתכרבל, לצחוק כמו מטורפים. לעשות שטויות, לשכוח מעצמי, לטבוע בתוך משהו אחר, חדש. אני צריכה המון ליטופים, וחום, והקשבה בשקט, לא כזאת שמישהו מדבר בה והשני מקשיב. אבל אני גם צריכה את השקט, את המרחב, את המקום באמצע בשביל ההוויה. ואני צריכה מישהו שזה יהיה בסדר איתו. שאני לא אצטרך להמציא תירוצים, שיהיה נוח, כמו כורסא ממש ישנה וכמעט בלויה אבל כזאת שתמיד כיף לחזור אליה. אני נורא חייכנית, ונורא צינית, ונורא ונורא ונורא, אבל בא לי לפעמים לא להיות נחמדה ושזה גם יהיה בסדר. או, שלא יהיה לי אכפת אם זה לא בסדר. בא לי להיות, ליום אחד או יותר, אם יתחשק לי, ממש ממש רעה, שלא כולם יגידו בלי לחשוב כמעט, שאני ילדה טובה. אני נורא בוגרת ונורא ילדותית, ביחד. תלוי במה. ואני רוצה שיראו את כולי, לא רק חלק, אני רוצה שיראו את שני הצדדים. ואני נורא תמימה לפעמים. ואני מתה על זה, למרות שיש כאלה שלפעמים זה מצחיק אותם, התמימות הזאת. וקל נורא לעבוד עלי. אפשר להגיד לי כל דבר, ואני אאמין. ולפעמים בדיעבד זה מביך אותי, אבל בעצם זה מצחיק כזה ולא אכפת לי לצחוק על עצמי, אם זה לא בנושאים עמוקים מדי. אני משתכרת מהטיפה הכי קטנה של אלכוהול, לפעמים מספיק רק לתת לי להריח כוס יין, בשביל שאני אתעמד ואתחיל לעשות סטנדאפ, לדבר שטויות ברצף. ואני מדברת נורא, נורא מהר. אני נפתחת כאילו בקלות, אבל בעצם אני מפחדת נורא לבטוח, מפחדת להראות את המקומות הכי עמוקים. אני מפחדת שמי שאני הכי רוצה שיקבל אותי, לא יקבל, שיראה את מה שאני באמת ואז יחליט שזה לא בשבילו וילך. והכי אני מפחדת, לפתוח את המקום הזה, ולהרגיש ממנו, ולתת למישהו אחר להרגיש אותו, ואז להיפגע. ומצד שני אני נותנת מעצמי נורא מהר. ואני יכולה להיות הכי אנוכית, והכי לא אנוכית, בהפרש של שעה. אני מלאת סתירות. ואני מלאת שגעונות. ואני רוצה להיות כמו כולם, לפעמים אני כל כך רוצה להיות כמו כולם שאני לא שמה לב עד כמה אני יכולה להיות לא נאמנה לעצמי. ומצד שני, אני בזה לרגילות, לנורמליות הפשוטה, ולהיות רגילה מפחיד אותי נורא. אני חושבת שאני מיוחדת נורא, ושונה, וכשרונית, יותר ממה שאני באמת. אבל לפעמים אני לא מעריכה את עצמי בכלל. ואני חושבת שאני נורא סקסית, אבל שלום אמר שאני לא מודעת בכלל לכמות הסקסיות שיש בי. ואני לא מסוגלת לקבל את המחמאה הכי הכי קטנה, בלי להסמיק נורא. וזה גם מביך אותי אבל זה לא נשלט, ובכלל, בשנייה ששמתי לב שהסמקתי טיפונת, אני חושבת על זה ואז מסמיקה הרבה יותר. ואני רוצה ללמוד, המון, כל דבר, הכל מעניין אותי, לפעמים אני דואגת שהחיים קצרים מדי בשביל ללמוד את כל מה שאני רוצה להספיק ללמוד, ואז, אני מתחילה להפליג במחשבות משונות על זה שאולי בחיים הבאים אני לא אתעניין שוב באותם דברים ואז לא ייצא לי ללמוד אותם, אם אני לא אספיק בחיים האלה. ובאותם רגעים זה מטריד אותי נורא. אבל אני גם נורא רוצה להתמקד, לדעת את הכשרון שלי ולהוציא ממנו את המיץ. ואני רוצה להגיע לרגע הזה שבו אני יושבת על במה באולם ממש ממש גדול, הרבה יותר גדול מכל מקום בו הופעתי עד היום, ושהוא יהיה מלא עד אפס מקום, ויהיה שקט, ואני אנגן הכי אמיתי והכי נכון והכי טוב שאי פעם ניגנתי לפני. ואני רוצה לממש את עצמי, ואני רוצה לאהוב, כל הזמן, ואת הכל, ואני רוצה גם לשנוא לפעמים אבל לא יותר מדי כי זה עושה לי הרגשה רעה. ואני רוצה שיאהבו אותי ושיהיה לי טוב בתוך האהבה של מישהו אחר. ואני רוצה ללדת, את עצמי, מחדש, בגירסה טובה יותר ויותר כל פעם, ואני רוצה גם ללדת משהו חדש, מישהו חדש, שהוא חצי אני וחצי מישהו אחר. ואני רוצה לרצות משהו, תמיד, יחד עם זה שאני מרוצה ממה שיש לי. ואני רוצה להיות מאושרת.

אהבת אמת, הפוסט של גברת אלנה

גברת אלנה היא אישה קשישה, שגרה בבניין שלי. לפני ארבעים שנה בערך, היא עלתה עם בעלה וחמשת ילדיה מארגנטינה לישראל.

לפני כשלוש שנים, החלטתי שאני רוצה ללמוד לדבר ספרדית. תמיד אהבתי שפות, והייתה לי נטייה טבעית אליהן, די קל לי ללמוד שפה חדשה במהירות (וגם לשכוח אותה במהירות לאחר מכן, אבל זה כבר סיפור אחר...). אחרי שקניתי ספר ללימוד עצמי עם קלטות וסיימתי אותו, הגעתי למסקנה שאם אני לא אתרגל דיבור עם מישהו, ספרדית מדוברת אני לא אדע. ידעתי שיש לנו כמה עולי ארגנטינה בבניין, אז חשבתי לעצמי שזו בטח לא תהיה בעיה גדולה למצוא לעצמי "קורבן" לפטפוטים. יום אחד, פגשתי את גברת אלנה בחדר המדרגות, לגמרי במקרה. בלי לחשוב יותר מדי, ניגשתי אליה וסיפרתי לה שאני מנסה ללמד את עצמי ספרדית, ואם זה יהיה בסדר שאני אעלה אליה פעם בשביל לדבר. היא אמרה שבשמחה, ובזאת התחיל אחד הקשרים המיוחדים שהיו לי בשנים האחרונות, אם לא בכלל.

גברת אלנה היא אישה מיוחדת, חזקה, חכמה ועם המון אהבה בלב. אמה נפטרה כשהיא הייתה רק בת שלוש עשרה, והיא הייתה הבכורה מבין שלושה אחים. אז כבר בגיל שלוש עשרה, היא נהייתה מן אמא קטנה.

בגיל שבע עשרה, היא פגשה את אהבת חייה, האיש לו תינשא שנתיים מאוחר יותר.

זה היה במסיבה, אי שם בשנות השלושים המאוחרות של המאה הקודמת. אלנה הלכה עם חברותיה למסיבה של ויצ"ו, שמשפחתה הייתה מהפעילות בו בשכונתה בארגנטינה בימים ההם. בעוד היא וחברותיה בוחנות את הסובבים אותן, ואז פונות להסתכל במראה, על שמלותיהן וכובעיהן היפים, היא שמה לב שבחור צעיר, נאה, בוחן אותה דרך המראה, מהצד השני של האולם. כך עמד והסתכל עליה, במבט ישיר ובוטח עם רבע חיוך בזוית הפה. ליבה קפץ לרגע, ואז חשבה לעצמה, איזה בחור משונה, מה הוא בוהה בי ככה דרך המראה. אותו בחור, שלימים הפך אהובה ובעלה, לא הפסיק להסתכל עליה כל אותו הערב, לאן שלא הלכה. בסוף המסיבה, הוא ביקש רשות ללוותה הביתה. הם טיילו יחדיו באוויר הערב הצונן, ושוחחו עד שהגיעו לביתה. וכך זה היה, מאז אותו הערב ובחודשים הבאים. הוא חיזר אחריה בעקביות אך בעדינות, והיא בחנה, התבוננה, ולאט לאט התאהבה. כעבור שנתיים הם התחתנו, וכעבור שלוש שנים נולד בנם הראשון. מאז נולדו עוד ארבעה והשאר הוא היסטוריה. הם חיו באהבה ובהרמוניה עד יום מותו, לפני שתיים עשרה שנה. אהבה יפה, אמיתי, טהורה ויציבה, אהבת חיים שלמים.

את הסיפור הזה וסיפורים רבים נוספים, שמעתי פעמים רבות מגברת אלנה. אין דבר שיותר אהוב עליי מלשמוע את סיפוריה הרומנטיים, היפים, הציוריים, סיפורי אהבה מאמצע המאה שעברה, בזמן אחר, במקום אחר, שנשמעים כמו סיפור אגדה.

ומדוע אני מספרת לכם עליה?

גברת אלנה הפכה להיות ידידה קרובה בחיי, בתקופה בה הייתי בחיפוש, מתבוננת בעולם ובעצמי ומנסה ללמוד, ללמוד את דרכי החיים. והיא הייתה כמו סלע איתן, אישה ברת חוכמה, ניסיון חיים וחום, ועצותיה תמיד היו כל כך נבונות.

אבל נקפוץ לרגע אל המציאות של עכשיו, של ימינו, הרי מה הן עצות טובות בפועל, אם לא מתאימים אותן אל חיי היום יום?

בעקבות הפוסט של זאתי, קיבלתי את ההשראה להעלות על הכתב את כמה מהדברים החשובים שגברת אלנה היקרה לימדה אותי באהבה. זה קשה לפעמים ליישם דברים שמגיעים מתקופה וממנטליות אחרת, כי אנחנו לא רגילים להתנהג כך או לראות התנהגות כזו מסביב, ולפעמים נדמה שמה שמצופה הוא פשוט אחר. אבל אני מתבוננת בבני גילי, או במבוגרים ממני בכמה שנים, ויש מספיק אנשים קרובים בסביבתי, שנמצאים בתהליכי חיפוש עצמם, חיפוש בן זוג, חיפוש דרכם, מספיק אנשים כאלה בשביל להתבונן בהם. חברים, בני משפחה. נדמה כי היום האהבה באה בפחות קלות וזרימה מבעבר. וכמובן שגם במאות קודמות היו גירושים, ובעלים שנוטשים את ילדיהם ונשותיהן מאחור לטובת המאהבת (וגם להפך), אני לא משלה את עצמי. אבל אני חושבת שיש משהו באורח החיים שלנו בתקופה הזאת, בתפיסה שלנו, שמרוב שחרור ופריצת הגבולות אנחנו לפעמים נתקעים במן קופסה מגבילה כזאת, מעגל קסמים שלא תמיד מוצאים ממנו את הדרך החוצה. מרוב שיחרור ואפשרויות, איבדנו את החופש לתת לעצמנו את ההזדמנות, לאהוב באמת.

אפשר לצאת לעשרות ואף מאות דייטים. לעשות סקס משוחרר עם יותר פרטנרים משנוכל לאחר מכן לזכור, מפאת מספר הפרטנרים או ההנגאובר שאחריי. ונוכל להגיד על עצמנו שראינו עולם, וחווינו שחרור פיזי ורוחני ורגשי ויאדה יאדה. ושלדפוק את אותה כוסית או אותו דון ז'ואן דה-לה-שמטע עם השרירים המנופחים והתחת השווה בשירותים של המועדון או בסמטה מחוץ לפיק אפ הייתה חוויה אולטימטיבית של פריצת מגבלות החברה ושעכשיו אנחנו באמת, באמת, משוחררים. בשביל מה לשרוף חזיות, זה כבר פאסה, היי, בשביל מה בכלל לקנות חזייה, ממילא זה מאריך את הדרך למיטה. בואו נעשה חיים קלים, בואו נדפוק ונדפוק כאילו אין מחר, אח, אין כמו להתעורר בבוקר במיטה זרה עם כאב ראש וקיבה הפוכה, ולנסות לדלות ממעמקי הזיכרון (בהנחה שזה באמת נמצא שם), את השם של הבחור/בחורה שבילינו איתם את הלילה.

אבל אני נסחפת.

אז במה בעצם עסקינן היום? במשחקים.

כן, אני יודעת, משחקים זו מילה מגונה. משחקים זה ילדותי. פויה, תתביישי לך, את רוצה לשחק לכי לגן.

אבל אולי, אם נסתכל על הדברים מזווית קצת אחרת, לא נצטרך לקרוא לזה משחקים.

בואו נקרא לזה "בנייה של קשר" לרגע. כל זאת בהנחה שאם הגעתם עד הלום בקריאה, אתם מעוניינים בכלל בקשר. אני מדברת פה על להחזיק משהו יותר מכמה חודשים, אני מדברת פה על לבנות לאט, אני מדברת פה על להחזיק שנייה את היצרים בהיגיון, אני מדברת על תכנון לטווח ארוך.

גברת אלנה הייתה אומרת תמיד, שזה התפקיד של האישה לשמור על האהבה בבית. האישה רואה את הדברים בצורה יותר רחבה, יותר רגועה, היא יכולה וצריכה לכוון את הגבר לרוגע, להמשכיות. ועזבו אתכם שנייה מלהזדעק לי על שוביניזם או חשיבה ארכאית. אצלה זה עבד, אז יש מה ללמוד מזה.

ואני יכולה מפה והלאה לדבר רק על הצד של האישה, מהסיבה הברורה שאני לא בצד השני, לא מרגישה כמוהו, ולא יודעת מה הוא חושב.

את פוגשת מישהו, והוא מקסים ושרמנטי ומצחיק וחכם וכייף לך איתו נורא. והדובדבן שבקצפת, את נורא נמשכת אליו, הוא כל כך יפה וסקסי שבא לבכות. ממש טוב לכם ביחד.

ואת לא רוצה לשחק משחקים.

את לא רוצה למשוך אותו באף, את לא רוצה גם לעצור את ההנאה של עצמך, את נמשכת אליו, ואת מאוהבת בו, ואז מה שרק הכרתם לפני שבועיים, בא לך להיות איתו כל הזמן.

תעצרי רגע.

לאן את ממהרת? למה את רצה? מה קרה ללהכיר לאט, לדבר שיחות ארוכות עד אמצע הלילה, לשמור קצת את הריגוש, לשמור את הסוף למאוחר יותר. הרי אם זה מישהו שבאמת מוצא חן בעינייך, לא עדיף לשים את הסיר על אש קטנה, לשמור עליו, לתת לו את הזמן שלו? ולמה זה נקרא לשחק משחקים? למה?

מה הפחד? הרי אם זו באמת אהבה, היא לא תברח אם נפתח אותה לאט, היא רק תבנה על בסיס יציב וחזק יותר. ונכון, את נמשכת אליו בטירוף ומתה כבר לזיין לו את הצורה, או לעשות איתו אהבה, את יכולה לקרוא לזה באיזה שם שאת רוצה אבל השורה התחתונה היא אותה שורה תחתונה. תפשיטי אותו לאט, תורידי לו את החולצה, אחרי שבועיים תפתחי כפתור בשלך, לאט לאט תורידו מחסומים גופניים ורגשיים, עד שבאמת תדעי מי הוא והוא ידע מי את. עד שזו באמת תהיה עשיית אהבה, ולא מן אשליה כזאת.

הרי לא משנה איזה חיבור יש לך עם הבנאדם, אם רק פגשת אותו לפני שבועיים את לא באמת מכירה אותו.

ואם ישר את רצה קדימה חסרת מעצורים, את גם לא ממש מספיקה לראות אותו באמת. את משליכה עליו את הרצונות שלך, ואת הדמיונות שלך, ואת הפנטזיות שלך, ובסופו של דבר התמונה שאת מקבלת בראש היא חצי הוא וחצי מה שאת רוצה שהוא יהיה. ואני בטוחה שזה אותו הדבר גם בצד של הגברים.

ונחזור שנייה לפוסט של זאתי. זוג החברים שלה עליו היא מספרת, היו ידידים קודם. נכון, לא כל קשר מתחיל בידידות. לפעמים אתה פוגש מישהו וישר אתה מרגיש שזה יהיה יותר מידידות, וזה אחלה, לא צריך לעצור את זה. אבל זה שהיא לא מתמסרת ישר, זה שהיא בודקת, זה שהיא רוצה להכיר, ולדבר, וללמוד אותך, לא נקרא לשחק משחקים. זה נקרא להתייחס אלייך ואל עצמה ברצינות. מה זה שווה, לשכב עם עוד מישהו, ועוד מישהי, ועוד מישהו, ועוד מישהי? תעשו ביד. ואני חושבת, והבנים שקוראים את המילים האלו מוזמנים לתקן אותי אם אני טועה, שהגבר פחות יכבד אותך אם ישר תתמסרי (לא רק פיזית, גם רגשית), תלכי עד הסוף, מכל הבחינות. אישה שמתמסרת ישר ונותנת את עצמה, פיזית ורגשית, יותר מדי בקלות, מוכרת את עצמה בזול. וזה אולי נורא לא פמיניסטי ונורא לא מתאים ונעים ולא מסתדר עם כל מה שבנינו לעצמנו בראש, ובטח לא מסתדר עם כל שחרור האישה, ומי אני בכלל שאני אגיד את זה, אחרי כל המאמצים לפרוץ את הגבולות.

אבל אם הוא לא היה צריך להתאמץ, לחזר, לעבוד קצת, להראות לך למה כדאי לך להיות דווקא איתו ולא עם יוסי מהקיוסק, אם הוא קיבל אותך עירומה על מגש של כסף, הוא תמיד יחפש עוד אתגרים. הגבר הוא ציד, ויש מספיק נשים מפתות מסביב, כך שאם הוא טעם את כולך על ההתחלה, וכבר לא נשאר יותר מה לגלות או לאן ללכת, מה זה מעניין?

והאמת, אני חייבת להסכים איתם. גם אנחנו, בין אם נרצה או לא, בדיוק כאלה. הרי אם מישהו יבוא ויזרוק את עצמו עליי, ויהיה מוכן לתת לי את כל ליבו, נשמתו וגופו, שנייה אחרי שנפגשנו, אני לא ארצה בו כל כך. יש בזה מן אלמנט של הנמכה, שלנו כבני אדם, ושל כל המערכת הזוגית. ואולי זה בגלל שבאיזה שהוא מקום בתת מודע שלנו, אנחנו יודעים שאם מישהו או מישהי התמסרו לנו כל כך בקלות, אז הם היו עושים את זה בקלות עם כל אדם אחר שהם במקרה היו פוגשים, במידה והיינו מחליטים באותו הערב לא לצאת איתם לדייט.

הדרך היחידה להימנע ממצב כזה, היא לתת לעצמך ולבנאדם שמולך את השהות לגלות מה מייחד אותך בשבילו, מאנשים אחרים.

ואני באמת ובתמים חושבת, שאם לוקחים את הזמן בהתחלה, וכן, עוצרים קצת, שמים קצת מגבלות על היצרים, אז לאהבה יש יותר סיכוי להימשך לזמן ארוך. וכבר לא מדובר כאן רק על סקס, למרות שזה יכול להשתמע מכל מה שכתבתי עכשיו. מדובר פה על יותר מזה. גם על התמסרות רגשית.

בצורה שבה הדברים נראים עכשיו, בה החברה שלנו מתנהלת, אנחנו ממש מפחדים שאם לא נתמסר מהר, מכל הבחינות, אז נפספס את ההזדמנות שלנו, שנבריח את האדם האחר, שיימאס לו לחכות. והפחד הזה הוא בצדק, בגלל שזה מה שעשינו מהאהבה. הפכנו אותה למוצר צריכה, לרשימת מכולת, JDATE וספיד דייטינג. ואם נשבר לנו מכל השאר אז תמיד יש את החנות המגניבה הזאת שאנחנו יכולים להתלבש אליה סקסי ולבחור את מי שבא לנו לזיין באותו ערב, וזה עולה מינימום כסף (רק איזה קוסמופוליטן או בירה). ולחנות הזאת אנחנו קוראים פיק אפ. וואו, כמה שקסי ומתוחכם מצידנו.

ואחר כך אנחנו מתבכיינים שאנחנו לא מוצאים אהבה, ולא מוצאים קשר, והגענו לגיל 28 ועוד לא מצאנו את המישהי שעושה לנו את זה. פלא? לא נראה לי. איך אפשר שלא להישחק לגמרי מכל התהליך הזה, של כל פעם לפגוש מישהו, להתאהב בו נורא מהר, להיכנס איתו למיטה ולקשר עוד יותר מהר, וכעבור ארבעה חודשים אם לא פחות, להבין שזה לא זה ולהמשיך הלאה לאחד הבא?מה אנחנו, עיוורים? חכו שנייה, תסתכלו על הבנאדם שמולכם. בשביל זה יש לנו עיניים, ואוזניים, ופה לדבר איתו. כן, תתפלאו, פה זה לא רק בשביל למצוץ, אפשר גם להעביר דרכו אינפורמציה. תכירו את הבנאדם, קחו את הזמן שלכם. וזה לא נקרא לשחק משחקים, זה נקרא לבנות בסיס למערכת יחסים. לאט, בסבלנות, בהשקעה.

וכשמשקיעים במשהו, אין אפס, הוא נראה אחרת.

ותחשבו איזה כייף זה, להיכנס למיטה, ולדירה, ולחיים של מישהו, כשבאמת יודעים מי הוא, ויודעים שהוא מתאים, ויודעים שהוא עושה לכם טוב ואתם לו. זה מה זה שווה את הסבלנות.

קראתי לילד שבתוכי, והוא סירב לבוא.

הוא נעלב פעם, כשעוד הייתי קטנה מאוד

ומאז לא רצה לצאת.

פעם הוא עוד היה מדבר אליי לפעמים, או דרכי, נכנס לי למילים בדיוק בזמן שנראה לא מתאים,

פורץ החוצה בהתרסה. או נכנס לי לאצבעות ודרך הצלילים, מגלה כזאת הבנה, רואה את הכל בצורה כל כך בהירה.

ואז יום אחד הוא נעלם לו לבלי שוב.

הוא שכח את המילים, שכח איך לדבר, וידע שכשהוא בוכה, זה לא עוזר, כי אין אף אחד שישמע.

אז הוא פשוט הלך לו, לחפש גוף אחר.

שוב ושוב קראתי לילד שבתוכי, והוא לא בא.

בהתחלה, רציתי לנסות לשכנע אותו שיחזור, שיהיה טוב, שכדאי לו.

אבל אז חשבתי שאולי עדיף לו ככה, שיברח, שיציל את עצמו מהעולם הזה, שהוא לא כמו שהבטיחו לו כשהוא עוד היה קטן מאוד. שילך, אולי ימצא משהו יותר טוב, שיעשה אותו שמח. שיעטוף אותו ויגן עליו, כמו שאני לא יכולתי.

אבל אחרי כמה זמן התחרטתי, התגעגעתי אליו, רציתי שישוב.

חיפשתי וחיפשתי אותו בכל פינה, בכל מקום, אבל הוא לא היה

קראתי לילד שבתוכי, והוא סירב לבוא.

הייתי עצובה אבל הבנתי אותו, אחרי הכל, אני זאת שאמרתי לו ללכת.

ויום אחד, כבר שכחתי שהוא קיים, יום אחד הוא פשוט כבר לא היה יותר.

וכבר לא קראתי לו, לילד שבתוכי, שיבוא.

עברו עשר שנים.

היום, ישבתי וניגנתי פוגה של באך, כשלפתע כלום לא היה נשמע אותו הדבר

פתאום השתלטה עליי מן מלנכוליה, והאצבעות סירבו לנגן בצליל שהוא טיפה יותר מחרישי.

עצמתי את העיניים, והרשתי להן ללכת מעצמן, בעקבות הלב.

ופתאום משום מקום, החלו לנזול לי דמעות על הלחיים, פשוט זלגו להן בשקט

והרגשתי מן הרגשה ישנה ומשונה, הרגשה מלאת אבק

ואז ראיתי אותו, את הילד שפעם קראתי לו והוא סירב לבוא

את הילד שפעם היה בתוכי, ואז יום אחד הוא כבר לא היה יותר. הוא נכנס לו בשקט בשקט, כאילו מעולם לא נפרדו דרכינו, והתיישב איפשהו בפינה של הלב שלי. הוא לא אמר כלום, פשוט התיישב לו, וחייך. רציתי לרוץ אליו, לחבק אותו, ללטף אותו, לדבר על כל מה שהיה. אבל הוא שתק, רק התגנב לו בשקט אל תוך האצבעות. והיה נדמה שהחלפנו תפקידים לרגע. אני בכיתי, והוא ניחם.

הילד הקטן שבתוכי, גדל פתאום. אבל אולי, בפעם הבאה שאקרא לו, הוא כבר לא יסרב לבוא.

זקוקה לשקט. מאז ומתמיד המקום היחידי שמשקיט לי את הכל, אפילו את הרעש בתוך עצמי, הוא הים. האוויר שלי, התמיכה השקטה, החבר הדימיוני הכי טוב שיש לי. לא דופקת חשבון, פשוט לוקחת את עצמי והולכת. 20 דקות הליכה מהבית, שהן כמו מן מעבר הדרגתי בין ההתרחשות הבלתי פוסקת לשלווה. כבר כמה דקות לפני שאני מגיעה, מתחיל לחלחל השקט. שקט אמיתי, סביב הים וכל הסביבה שמקיפה אותו. הים לא שם על אף אחד, תמיד אפשר לסמוך עליו שהוא יהיה מוקף בשקט. גם כל האנשים שבאים לכאן בשעה הזאת איכשהו יודעים מעצמם, שצריך לשמור עליו, על השקט. החול לבן לגמרי, למרות שיש מקומות שקצת מלוכלך. אבל מספיקה פיסה אחת קטנה של חול לבן וטהור בשביל לנקות אותי מבפנים, להשרות עליי שלווה. הים נראה שונה היום, לא שמח כמו בדרך כלל. גם לא עצוב. בהתחלה הוא נראה לי קצת מורבידי, אחר כך כבר לא. פשוט אחר, כאילו הוא הפסיק פתאום להיות הים של חוף תל ברוך, ישראל, והפך לים רוסי, לא יודעת אפילו אם יש ים ברוסיה אבל ככה זה מרגיש לי, ים רוסי כזה, קפוא, אפור בהיר וקפוא, מלפני איזה מאה, מאתיים שנה. תקופה אחרת. והכל חרישי כזה, זה מדהים, רק כמה דקות הליכה מפה זה הכביש הראשי, והכל סואן, ורעש של משאיות ואוטובוסים ועשן. ופתאום אני ברוסיה של אמצע המאה ה-19, ויושבת מול ים כמעט קפוא ביום חמסין. הרחש היחידי הוא של הגלים הקטנטנים, הדקים, שנעים בקצב קבוע ונפגשים עם החול, במקצב קבוע, מרגיע. חיפושית משה רבנו מתיישבת לי על הזרוע פתאום, מאיפה היא הגיעה, ממתי בכלל יש חיפושיות משה רבנו בים? ביום רגיל הייתי נבהלת, חרקים מפחידים אותי, אבל אני מבינה עכשיו שהיא באה לעשות לי טוב, לתת לי מזל, ואני מברכת אותה ופשוט נותנת לה להיות. שתשב לה. אנחנו יושבות ביחד ומתבוננות בגלים. והזמן נעצר כאן, אם יש דרך לעצור את הזמן, את החיים, בלי לעשות מעשה קיצוני, בלי להפסיק להיות, בלי באמת לעצור אותם, זאת הדרך. זה כמו מן מקום פצפון, כמעט ולא מורגש, לא מתרכזים טוב טוב ואפשר לפספס אותו. מן סדק בזמן, חור שחור, שאפשר דרכו לעבור למשך זמן קצוב, למקום נפלא של כלום. כי בחיים האמיתיים, מקבלים ציון אפילו על חוסר עשייה. אבל פה זה לא החיים האמיתיים. זה מקום המפלט שלי, פיסת גן עדן מזערית וחרישית.

סתם, היא לא קלה, אני על סף היסטריה. סתם לא רציתי להבהיל אתכם לפני שתיכנסו לכאן.

לא יודעת מה עובר עלי, סתם מבחן פשוט למדיי בספרות הפסנתר, חצי מהיצירות אני ממילא מכירה, וגם החצי השני זה לא כזה שוס. בסה"כ צריך ללמוד לזהות כ-50 קטעים של מוסיקה (מודרנית אמנם, אבל בכל זאת), ולדעת להגיד על כל אחד מהם שניים שלושה משפטים. לא ביג דיל, ברור לי. ובכל זאת, אני ממש לחוצה, ובעקבות הלחץ הזה כלום לא נכנס לי לראש. בעצם, אולי לאנשהו בתת מודע זה נכנס, אבל זה לא נמצא במקום נגיש ממנו אני יכולה לשלוף את זה, אז מה זה עוזר לי שזה נמצא אי שם בנבכי הראש שלי? תבינו, בתיכון הייתי לומדת בע"פ עשרות עמודים של חומר ותמיד מקבלת ציון טוב. זה לא שיש לי בעיה ללמוד באופן כללי, וגם ארגנתי את החומר באופן סביר נדמה לי, ככה שבאמת כל מה שנשאר זה לקרוא ולהפנים. אבל זה המבחן הראשון שלי באוניברסיטה ואני רוצה להצליח בו. חוצמיזה שאני מפחדת משרשרת האירועים הפוטנציאלית שעלולה להתרחש באם אני לא אצליח במבחן הזה. נניח, לא עברתי. זה כבר מועד ב', כי במועד א' הייתי חולה ולא הגעתי. ככה שלא לעבור, זאת אופציה מאוד לא מומלצת. אבל נניח עברתי ובציון נמוך. לכאורה, בסדר. אבל אם אני אעבור בציון נמוך, אני אלחץ עוד יותר לקראת המבחן הבא כי אני אחשוב שאני לא טובה מספיק, ואז חלילה עלול להיווצר רצף של כישלונות, מה שסביר להניח יגרום לוועדת המילגות לפקפק ביכולתי האקדמית, ויכול לגרום לכך שאני אאבד את המלגה שלי. לכאורה, לא כל כך נורא, רק 9000 ש"ח לשנה. הבעיה המזערית אבל היא שאין לי 9000 ש"ח. כך שאם כל זה יקרה, אני אצטרך ללכת להתחנן לאבא שלי לכסף לשכר לימוד. אבוי. עכשיו ברור לי שזה לא הגיוני למדיי לחשוב שכל הסיטואציה הלא נעימה הזאת תיווצר רק בגלל מבחן אחד, אבל לצערי הרב עברתי כבר מזמן את שלב ההיגיון וחציתי אל מחוזות ההיסטריה. היסטריה זה רע, אבל זה מה יש כרגע והתוצאה היא שכלום מהחומר לא נקלט לי בראש, והמבחן הוא מחר בצהריים. מתחיל כבר לכאוב לי הראש. הצילו.