ועכשיו פורחים!

בתקופה האחרונה אני מרגישה שכל יום הוא כמו שנה שלמה. זאת הרגשה מאוד משונה. נניח, את יום ראשון שעבר ומאורעותיו (הלא רעים) אני זוכרת ככה במעורפל, אבל אני ממש לא מרגישה שזה היה לפני שבוע וחצי, אלא לפני שנה וחצי. אתמול עוד נראה לי די קרוב, אבל עדיין, הוא אתמול והיום זה היום אז מה זה מעניין. נראה לי שאני לומדת המון בתקופה הזאת. כל יום, אני לומדת משהו חדש ומשהו בי מתלטש עוד קצת, מתעצב, משתנה. שינויים קטנים גדולים כאלה, סטיות בהשקפה. וזה כמו מין כדור שלג כזה, יכול להיות שאני התחלתי אותו אבל כשעשיתי את זה הוא היה די קטן, ונכנסתי למין לופ כזה וזה גדל וגדל ומזמן כבר לא בשליטתי. אני מתה על זה. אני מרגישה כמו על מתקן ממש מגניב באיזה פארק שעשועים, ויש לי הרגשה שהסוף יהיה לא רע. אפילו יותר מלא רע, פשוט אני לא רוצה לפתוח פה לאתם יודעים מי.

ויחד עם זה מגיעה אופטימיות משונה למדי. כן, אופטימיות (זה אני כתבתי? הא, נראה לי תלוש מהמציאות משהו...). לא הגדרתי את עצמי אף פעם כטיפוס אופטימי. גם לא פסימי אגב. פשוט לא ממש ראיתי את עצמי בתוך ההגדרות האלו. אבל היי, יום ראשון היתה את הנפילה המקצועית הקטנה הזאת. אתמול, היה בילבול קטן (אם אפשר לקרוא לזה כך) עם הידיד ההוא מיום העצמאות, לפעמים לידיים יש ראש משלהן (וגם לכל מיני אברים אחרים בגוף) ודיבורים זה לא תמיד הכל. בסופו של דבר באמת לא יהיה כלום, ואתמול הייתי מוטרדת בגלל זה (ויעידו על כך שלושה מחבריי הטובים שקוראים פה), אבל היום קמתי עם חיוך ואמרתי לעצמי, טוב, לא זה, אז משהו אחר.

ואני תוהה: האם נפלתי לאיזשהו בור שיכרות משונה שלא תלוי באלכוהול? האם למיץ התפוזים שתאריכו פג ושתיתי בכל זאת הייתה השפעה משונה על המוח שלי? מה עובר עלי?!

פעם, מכל נפילה, או אכזבה, הייתי נכנסת לדיכי. מיני דיכי, או אחד גדול, תלוי בסיטואציה ובחשק. אבל תמיד הייתי חוזרת אליו, הוא היה ישן ומוכר. ועכשיו, אני כמו על טרמפולינה, נופלת על התחת וישר קופצת חזרה לאויר כמו כלום, ועוד מקבלת מזה איזה קיק משונה בדרך. ואני שואלת אתכם, מישהו ראה את הדיכאון שלי? המוצא הישר מתבקש לזרוק אותו לפח הזבל הקרוב, אטום בשקית ניילון בבקשה, כדי שלא תהיה לו אפשרות להימלט. אם אתם רואים אותי, צפונבונית שטנית קופצנית פיוטית וקצת מטורללת, תעשו טובה ותתעלמו, אין צורך להחזיר את האבדה. כן, אני אופטימית. יהיה טוב. למה? לא יודעת. אני חזקה, אני מאושרת גם כשאני לא מאושרת, וגם כשאני באמת לא מאושרת, אני יודעת שאני רוצה להיות וזה כבר מקרב אותי למטרה. ואני רוצה, רוצה, להוציא לעצמי את הקוצים מהתחת ולשבת לעבוד. ואני רוצה לאהוב. ברצינות, רוצה. אז יהיה. יהיה טוב.

ותכלס, אני לא ממש מאמינה בצמד המילים "הכל לטובה". מטריד אותי לחשוב ככה, כי זה גורם לי להרגיש שאולי אני יכולה לא להתאמץ בכלל בשביל לכוון את החיים שלי לכיוון שאני רוצה, ולא משנה מה יקרה, זה בסדר כי הכל לטובה. צמד המילים האלה מדגדג לי את הקצה של העצבים. לא בא לי על זה. אם אני עושה את הבחירות שלי, תוך הבנה שבתוצאות אני לא יכולה לשלוט מראש, אבל בצעדים שלי כן, אז הכל לטובה. וזה לטובה להרגיש, וזה לטובה להגיד מה שאני מרגישה. פעם ראשונה בחיים שאני מרגישה שזה בסדר לפתוח ת'פה ולהגיד מה בא לי להגיד ומה שיש לי על הלב באותה השניה. גם אם יום אחר כך אני כבר במקום אחר. ולעשות דברים בשביל לחיות. לא בשביל לנשום ולשאוף, בשביל לחיות. ושיקפוץ לי כבר ה"מוסר" הפולני הארכאי החונק והמגביל והסבתאי והמעצבן שלי. יאללה יאללה.

ובואנה, יכול להיות שגם כשלא תמיד נעים וטוב אז זה גם קצת כיף? אני צריכה לחשוש שמא אני מטפחת נטיות מזוכיסטיות? לא שאני מחפשת לפגוע ולהיפגע, באמת שלא. אבל לא בא לי לעשות את מיליון החישובים בראש שלי לפני שעשיתי צעד ראשון לעבר מה שלא יהיה, פשוט כדי למנוע את זה מלקרות. אתמול, אוקיי, נשרטה לי קצת הפינה (למי שדואג הכל בסדר, שמתי פלסטר). מודה. משהו זז אצלי, כאב לי קצת. אבל לפני זה, שיחררתי את עצמי לרגע אחד ואיך נהניתי, באמת שנהניתי. הרגשתי טוב, הרגשתי שאני לא צריכה לחשוב כל הזמן ולפעמים אני יכולה ללכת על מה שבא לי ולחוות את זה בכיף גם אם שניה אחרי זה נלחצים הבלמים על העניין המסויים הזה ושם נגמר הסיפור. לעשות ככה את הדברים גורם לי להרגיש חזקה, וסקסית, והחלטית, וחיה. תשוקה, תשוקה. ומה איכפת לי אם לא תמיד זה רציני ולא תמיד יוצא מזה משהו. Girls just wanna have fun. ואני רוצה רציני, אני רוצה עמוק, אני רוצה קשר. אבל לעזעזל, אני רוצה להגיע לשם רק בדרך הכייפית. רוצה לזרום, רוצה להרגיש, רוצה לצחוק ולחייך ולהרגיש את הדם שלי זורם. אם לא כיף לי, הלכתי. אם כיף לי, אז פאק, אני נהנית עד איפה שזה אמור להיות. ואני יודעת שבקרוב זה יתחיל ולא ייעצר כל כך מהר. אני מרגישה את זה.

איזה כיף לכתוב פוסט ארוך. מזמן לא יצא לי. קישקשתי קצת? תסלחו לי, כן? נגמר מאי, צריך לסכם חודש. אז מה היה לנו?

היה חודש טוב, בסך הכל. החכמתי, בגרתי, שיחררתי, חיזקתי, ריעננתי צבע (רוחני כמובן) והברקתי קצוות. מברכת את יוני שיגיע ויהיה אפילו יותר טוב. אולי הפירות מתחילים כבר להבשיל? אני אעמוד מתחת לעץ, אולי ייפול לי תפוח. יהיה כיף.

יוני נפלא לכולם!

רגע חגיגי ומשמח בבלוגי ובשבילי!

קמתי היום בבוקר והיה גשם בחוץ. וקצת רוח. ודי אפרורי. בשלושים למאי! אז יצאתי מהמיטה בקפיצה אחרי האכזבה של אתמול ולילה לא ממש קל, פתחתי לרווחה את החלון, שאפתי מלוא ריאותיי את האוויר הנפלא הזה וחייכתי. אני חזקה, בטח יותר מדי חזקה בשביל ליפול ברוחי אחרי מהמורה בדרך. אולי מי שלא חווה קושי, באמת, והשנה הזאת לא הייתה קלה בכלל, אולי מי שלא חווה קושי אמיתי לא יכול אחר כך גם לחוות ולהעריך הצלחה אמיתית. אני לא יודעת. אבל בכל מקרה, החלטתי להמשיך להתחזק, להמשיך לחלום, ולהמשיך לעבוד. bring it on.

הבלוג הזה היה עד כה (שמונה חודשי כתיבה? הייתכן?) כמו גלגל הצלה בשבילי בהרבה מאוד מובנים. כשהתחלתי לכתוב כאן, הייתי בעיצומו של תהליך מאוד ממושך ולא קל של הבנה - של עצמי, של הסביבה. תהליך שהיה בחציו למידה של המושג "ויתור" וחציו למידה שיש בי הרבה יותר מדי בשביל לוותר. אז ויתרתי על הרצון לכבוש כל מיני דברים שלא היה ביכולתי לכבוש, על הרצון להפוך אנשים קרובים למשהו שהם לא יכולים להיות, על הרצון לכעוס ולהאשים, על הרצון להתענות עד שמישהו יבין שבגללו אני מתענה ויבוא להציל אותי. ויתרתי על הרצון לסוף טוב ביחסים שהתמודדתי איתם מרבית חיי, אם לא כולם עד אותה הנקודה. ומצדו השני של התהליך, התחזקתי, אהבתי את עצמי מחדש (ואולי בפעם הראשונה), גיליתי בעצמי כוחות שלא ידעתי שיש בי, לעצמאות, להישרדות, להתנתקות ולבנייה. גיליתי בעצמי רגשות שרוצים לצאת, להתממש, לחוות. גיליתי מחדש את החיבור שלי למוסיקה שלי, והתחלתי לרצות להאמין מחדש ביכולת שלי. בפעם הראשונה זה זמן רב, התחלתי להסתכל על עצמי כבן אדם, בפני עצמי, ולעמוד את ההתקדמות שלי, את הדרך שלי. לתת לעצמי מקום וסיכוי אמיתי. התחלתי דרך חדשה.

ובעיצומם של כל הדברים הללו, גיליתי מחדש את הכתיבה. הכתיבה שתמיד כל כך אהבתי, ומתישהו בדרך קצת אבדה לי. בחודשים האחרונים (לאו דווקא מרגע פתיחת הבלוג כי אם איפשהו בדרך, לאט לאט) אני מרגישה שהיא מתגלה לי מחדש, ואני כותבת באהבה רבה ובשמחה רבה.

וחוץ מהכתיבה, שנובעת מתוך עצמי, גיליתי כאן, במקום הזה, בחלל הוירטואלי הזה, משהו שלא הכרתי קודם. יש כאן תמיכה עצומה, ואהבה עצומה, ופירגון. הכרתי כאן אנשים שחלקם הפכו לידידי נפש, חלקם לחברים טובים שנשזרו בחיי היומיום, חלקם ידידים לעת צרה, חלקם חברים לפיטפוטים עליזים, חלקם להשחזת מוחות...ועוד ועוד. ובנוסף, אנשים נפלאים, קוראיי הקבועים (וגם הקבועים פחות), אלה שמגיבים וגם אלו שלא (אני יודעת שאתם שם, אני רואה את הקאונטר זז! : ). התומכים השקטים והתומכים שמשמיעים קולם. אני רוצה לעצור לרגע, ולהודות לכם מקרב הלב שאתם נמצאים פה. על הזמן שאתם מקדישים לקריאת פרי מקלדתי (וליבי ומוחי), על תשומת הלב בתגובות, שהן לעיתים מעלות חיוך, לעיתים מעוררות למחשבה, לעיתים מחבקות, ולעיתים שילוב של כל הנ"ל. תודה על כך שאתם שותפים למשהו מאוד חשוב שאני מרגישה שאני עוברת כאן. תודה שאתם נמצאים בצד השני של המקום בו אני מרגישה שאני יכולה לפתוח את המקומות הכי עדינים שבי ואת הסודות הכי כמוסים בנפשי. אני אוהבת אתכם מעומק הלב.

זהו, כאן מסתיים לו הפוסט המאה. אני מביעה משאלה ליצור עוד מאה פוסטים ויותר.

אסיים בחיוך. : )

אני מצטערת שאמרתי שאני מצטערת על מה שקרה ביננו כשהרגשתי בדיוק את ההפך.

אני מצטערת שלפעמים אני לא יכולה לסתום את הפה למרות שאני יודעת שאני צריכה.

אני מצטערת שלפעמים אני לא יכולה לפתוח את הפה ולהגיד כבר משהו למרות שאני נורא רוצה.

אני מצטערת שאני מרגישה שנגמרו ההזדמנויות כאן בשבילי לתקן משהו שרציתי יותר משהשכלתי להבין.

אני מצטערת שלא קלטתי שמה שחשבתי שאני בונה, אני בעצם הורסת.

אני מצטערת שאני בורחת ומסתתרת והופכת למין משהו אחר שהוא לא אני ושאני לא ממש אוהבת (ושאחרים לא יכולים להבין).

אני מצטערת שלפעמים כל כך לא נוח לי בתוך ההרגשה שכל כך נוח לי, שאני חייבת לעשות משהו בשביל לשבור את האינטימיות.

אני מצטערת אם פגעתי בך.

אני מצטערת אם לא פגעתי בך.

אני מצטערת אם לא הבנת דרך החיבוק שלי את מה שלא יכולתי להסביר בדרכים אחרות.

אני מצטערת שאמרת שתתקשר ואתה לא מתקשר.

אני מצטערת שאני לא מבינה מה קורה עכשיו ואני לא יודעת איך להתנהג בתוך זה.

אני מצטערת שרע לי אחרי שהיה לי כל כך טוב.

אני מצטערת שאני מרגישה חסרת אונים.

אני מצטערת שלא הבנת דרך החיבוק שלי את מה שלא יכולתי להסביר בדרכים אחרות.

בא לי לעצום עיניים ולהריח פריחה מתוקה של קיץ

בא לי להרגיש את כל הגוף שלי בוער מתשוקה

בא לי להתנשק ברכות עמוקה

בא לי להיות בתוך משהו עד הסוף עם כל הנשמה

בא לי חיבוקים ארוכים על הספה מול סרט

בא לי ריח של אוכל איטלקי בכל הבית

בא לי אור נרות צבעוני ורשרוש עצים נשרפים באח

בא לי מקלחת משותפת בשבת בבוקר

בא לי להרגיש אהבה כל כך גדולה שאני לא יכולה להכיל בתוך עצמי

בא לי פוך וליטופים ושיחות ארוכות וטובות

בא לי סקס עדין ועמוק ומתוך הנשמה

בא לי סקס פרוע ומתפרץ וחסר מעצורים ומיוזע

בא לי לצעוק, בא לי להתכרבל, בא לי לשתוק, בא לי לגרגר, בא לי לשרוט, בא לי להתפנק

בא לי להוציא מתוכי הכל

בא לי לקבל טיפות של קסם

בא לי את הבפנוכו של הבפנוכו

בא לי לרוץ בים, בא לי להרגיש את המים, בא לי להתפלש בחול ולהרגיש גוף נצמד לשלי ורוצה אותי בתאווה לא מרוסנת, בא לי אהבת גוף ונפש וראש ולב וידיים ורגליים ושפתיים ופנים ושיער הכל מתערבב עד שהופך לאחד ושוב נחצה ושוב מתאחד ומשנה צבעים באור השמש

בא לי כתום, ורוד, צהוב, כחול וארגמן

בא לי בקבוק יין שתי כוסות זכוכית וספר שירה

...