ועכשיו פורחים!

חמיש דברים שאפשר להתחיל מחר על הבוקר:

1. לעלות על מטוס למקום אקזוטי כלשהו בלי לומר כלום לאף אחד ובלי להשאיר עקבות.

2. להפסיק לנגן ולהתחיל לתכנן לימודי סוציולוגיה ואנתרופולוגיה (רנדומלי, אם כי לא בלתי הגיוני). הסתייגות מרעיון זה: אצטרך לשפר בגרויות מאחר וכשעשיתי אותן יצאתי מתוך נקודת הנחה שאני לא אצטרך להוכיח כלום חוץ מנגינה מצויינת עד סוף חיי.

3. למצוא גבר יפהפה ובעל אינטליגנציה מרשימה, להזדיין איתו עד שאתעלף, להכנס להריון ולברוח עם התינוק לאיזשהו מקום אקזוטי (מישהו שם לב למוטיב חוזר?) שם אגדל אותו בסטייל בנות גילמור. זה נראה כיף.

4. להתנתק מהמשפחה, לא לענות יותר לטלפונים, לא לנהל שיחות מלאות על כמה שאני מאכזבת וחסרת ערכים, עצלנית, בוגדנית, ושלל מחמאות אחרות, ולמצוא משפחה חלופית בדמות חברים ממש טובים (סטייל friends).משימה נלווית: להפסיק לראות טלוויזיה.

5. לשכור דירה בת"א (רצוי בנחלת בנימין), לעבוד במלצרות (טוב, אני גרועה במלצרות. אולי חנות ספרים, חנות ספרים זה טוב.) ולהעמיד פנים שאני בחורה משוחררת חסרת חלומות, חסרת אכזבות, חסרת ציפיות שחיה את הרגע.

התקופה הזאת היא ללא ספק אחת מתקופות השפל בחיי.

עדכון:

אני מסתובבת סביב עצמי כבר יותר מדי זמן. יותר מדי זמן. יותר מדי זמן. בא לי לצרוח!!!!!

מתה על השקט הזה ועל השמש המיוחדת ששמורה רק לימי שישי אחה"צ.

פורטיסהד זה בסט, נורה ג'ונס משו משו, וכל שאר קבצי המוסיקה שיש לי בין לבין זה גם טוב. את פרל ג'אם, לעומת זאת, רצוי שאמחק במיידי. כמו כן להפסיק לשמוע את Black בקולי קולות בכל פעם כשיש לי את הגירוד הזה של המצברוח, זה רק הופך את הכל ליותר גרוע. שיר מחורבן.

גלידה בלי שומן ובלי סוכר זה איכסה.

באמת, באמת איכסה.

גם הטעם לוואי שנשאר לך אחרי זה ליומיים, גם הוא איכסה.

ליטופים זה נעים. וגם חיבוקים כאלה מאחורה ונשיקות קטנות. אה, וגם התעסקות עם השיער שלי. גם זה ממש נחמד.

כדאי לשים קצת את המחשבות בצד ולזרום עם הנעימות, רק הפעם, בשקט בשקט ובלי שאף אחד יידע. לשתוק קצת, לא לספר לאף אחד, לא להתייעץ, לא לשאול, לא לרכל, לא לשתף. רק להרגיש.

לדעת מה רוצים ובדיוק זו הרגשה נפלאה. חמקמקה, אבל כשהיא שם אין כמו זה. כיוון וספידינג מטורף למטרה.

ההוא התקשר אתמול בלילה, פעמיים, בשעה שהוא לא התקשר כבר כמה חודשים, מאז האינטימיות הזאת של ההתחלה. ישנתי אבל הפלאפון היה פתוח אז הוא העיר אותי. לא עניתי. גם לא חזרתי אליו.

לפעמים חיפושים משאירים אותך חסר נשימה.

Lonestar where are you out tonight
This feeling I'm trying to fight
It's dark and I think that I would give anything
For you  to shine down on me

How far you are I just don't know
The distance I'm willing to go
I pick up a stone that I cast to the sky
Hoping for some kind of sign

יש לי חלומות ממש מוזרים לאחרונה. לרוב בדרך כלל לא הייתי זוכרת את החלומות שלי. בשנה האחרונה יש לי חלומות חוזרים (שלושה שונים!) וגם מדי פעם חלומות ארוכים ומורכבים כאלה עם המון סמלים, שמרגיש שיש להם המון משמעות אבל אין לי מושג איך להתחיל לפענח אותם...

יש חלום אחד שהמשמעות שלו מטרידה אותי במיוחד, כי זה באמת היה כל כך ביזארי.

חלמתי שאני יושבת בחדר חשוך ומסתכלת החוצה על הירח. הוא כאילו שלם, אבל בשני צדדים מנוגדים בחלק התחתון שלו, חסרים לו חלקים, במן צורה משונה. אני שמה לב בחלום שכל הזמן נושרות ממנו עוד ועוד חתיכות קטנות - וכשאני מסתכלת ביותר ריכוז אני רואה שהחלקים שנושרים ממנו הם בעצם אנשים בבגדים לבנים עם מצנחים לבנים שצונחים ממנו ארצה!

למישהו יש מושג איך לפרש את זה???

ובשביל הכיף, הנה לינק לאתר טוב למדי של פירוש חלומות:

http://www.dreammoods.com/

חלומות טובים לכולם!

להלן הרכישות הכייפיות:

מכנסי פשתן שחורים מגולף, במסגרת קבלת הגוף החדש (והטיפה יותר מלא) שלי. ואם מותר לי לומר, אני נראית בו פאקינג סקסית.

קרם גוף בריח מלפפונים ומלון (נשמע שילוב מוזר אבל ניחוח מדהים)

נעליים יפיפיות (כמעט הוזלו דמעות כשראיתי אותן) מגזית

קצף לאמבטיה בריח ים (או עם מינרלים מהים...)

היום בערב יש לי את הבית לעצמי ואני מתכוונת להתכרבל על הספה ולראות את "נערי הפלא" ו"את אמא שלך גם".

אין כמו קצת פינוקיישן

מתי יודעים שעושים את הדבר הנכון?

כשיש שביל בתוך הלב.

מוחשי, גלוי לעין הפנימית, מואר.

ההצלחה והאושר הם כמו בריכה נפלאה של גן עדן (בשבילי)

אליהם מובילים אינסוף שבילים, כולם חשוכים

אף אדם לא יוכל לצעוד בשביל שצעדו בו לפניו

מי שלא מסוגל לצעוד בחושך, לפתוח שביל חדש, לא יגיע אל האור

יש לי חלומות חוזרים

שלושה נושאים שונים

מסקרנים.

האחרון שבהם מטריד את שלוותי

רודף אותי

תמונות של כישלון ושל דיסאוריינטציה

של בהלה וחרדה ותלישות

עיניים בוחנות אותי בעוד אני מאבדת את עצמי.

כשהייתי ילדה היה לי חלום חוזר של רדיפה

הייתי מרגישה חרדה מוחשית בחלומות האלה

חרדה פיזית שמתפשטת מדפיקות הלב אל הרגליים

שנעשו כבדות והיקשו על הריצה

הייתי מתעוררת מהחלומות הללו שטופת זיעה ומתנשפת

מחפשת את הדרך בחושך למיטת ההורים ונתקלת במכשולים בדרך

הכל נראה שחור ומפחיד ורוצה לבלוע אותי.

מהחלומות האלה נגמלתי מזמן אבל אני מבינה פתאום

שביום יום הם עדיין שם.

ומהחלומות של עכשיו, אני מתעוררת בפחד יותר מציאותי, יותר הגיוני

בחרדה כמעט אדישה, כמעט של ציפייה שהתממשה.

הימים עוברים ואני מרגישה שמשהו בי כבה.

לפעמים אני נדהמת מכמה שאני לא פונה אל הסביבה

וכבר לא פונה אל עצמי

האכזבה וחוסר האמון בסביבה פתאום הופנו

ותורגמו לאכזבה וחוסר אמון בעצמי

אני נאחזת באותם רגעים שהייתי מאושרת -

וכשאני מאושרת זה עד הסוף -

כמו כשאני לא.

אני נאחזת בהם ומנסה לשכנע את עצמי שהם עוד יחזרו

בסיטואציה ובמקום הזה.

בגלל שהמציאות מחייבת אותי לחשוב, ולפעול

לקחת סיכונים שאני תמיד מוצאת תירוץ למה לא לקחת.

ואני מבועתת מעצם הרעיון.

ובנתיים, האור שהאיר את החשכה בדרך היחידים שלי כבה, ואני שוב באפלה

שוב נתקלת בדברים בדרכי אל הנחמה

והשיתוק מפחיד אותי כמעט כמו הרעיון של ללכת למקום אחר

ובכל אופן, הרגליים שלי כבדות, כמו בחלומות ההם, ואני לא יכולה לרוץ.