ועכשיו פורחים!

יש לי כשרון מיוחד להפוך את עצמי לקורבן.

אני אומרת שאני לא רוצה לדבר על נושא מסוים (ויכוחי פוליטיקה ארורים) ומה שקורה בסוף זה שלא רק שזה מדובר, אלא גם הופך לויכוח ועולה על פסים אישיים כך שבסוף כולם רבים, אני מרגישה עוד יותר חרא ממקודם, וכל העסק עולה עוד יותר גבוה על העץ המגוחך הזה שלאף אחד אין מושג איך יורדים ממנו. למה יש לי כזאת בעיה לשמור על גבול וריסון של עצמי ושל הסביבה כלפיי, למה? באמת שזה לא טוב.

גבולות בכלל זה לא טוב שאין, ואני חוששת שהרבה מחוסר הגבולות שסובב אותי וקשור בי נעוץ באופן ישיר בעובדה שאני כל הזמן מתחמקת מעימותים בכל דרך אפשרית. אני מעדיפה להעמיד פני ישנה או חרשת מאשר לשים מישהו במקום כשהוא אומר עלי משהו מקומם שאני יודעת שאם אגיב עליו תהיה מריבה. אבל אולי המריבה הכרחית בשביל לקטוע מהשורש רעלים, ואני פשוט מרשה לאנשים לדרוך עלי. כנראה בגלל הרגשות אשמה הלא פתורים שלי עצמי, קשה לי להגן על עצמי בפני הסביבה. וזה רע מאוד וחייב להפסק.

אני עייפה ומעוצבנת. מאוד.

יש לי אפשרות לנסוע לסימסטר בברלין במסגרת תוכנית חילופי סטודנטים.

באופן ביזארי אני לחלוטין לא מתלהבת מזה על אף שאני כבר חמש שנים בערך מנסה למצוא דרך להגיע ללמוד בחו"ל. הרגשתי פחות או יותר תקועה פה בכוח ורק רציתי למצוא דרכים להעביר את זה כמה שיותר מהר.

אבל פתאום אני מוצאת את עצמי דווקא מתרגשת לקראת שנה הבאה בירושלים, לשכור דירת חדר פצפונת ולהפוך אותה לחלל שלי, מקום מפלט ושקט ובית קטן וחמים שאכניס אליו רק מה שאני רוצה, רק מה שאני בוחרת. שקט, רוגע, אהבה, קבלה, חום אנושי, חיבוק תמידי, חלל עוטף, בית. ובנוסף חלל שיהיה לי סטודיו שאוכל לעבוד בו בשקט.

בכלל לא חשוב לי פתאום איפה זה, אבל זה קרוב ויכול להיות לי את זה, סיימתי את רוב הקורסים שלי כבר השנה ובשנה הבאה אוכל לקצור את הפירות. יש לי נטייה תמיד ללכת ממקום מסויים בדיוק בסוף העבודה הקשה ולפני שקצרתי. נראה לי שאני רוצה ללמוד לקצור. ובכלל, מזמן לא הרגשתי התלהבות ממשהו. ומזה אני דווקא מרגישה, קצת.

וחוצמיזה, אני מוצאת את עצמי אוהבת את ירושלים. טוב לי שם, משהו בי יותר רגוע, יותר נושם, יותר מקבל את עצמו. ויש לי שם חברים, ומרחב, ועשייה וגילוי עצמי.

אני מתגעגעת לשם כשאני בתל אביב. ואני שמה לב שהרעלים שנכנסים לי פה, מתנקזים שם.

ועדיין אני חושבת, שבלי קשר אני חייבת לשים גבול לרעל ולדעת לא לתת לא להכנס. לא לאפשר לו זכות קיום.

לא לתת לאנשים שאני אוהבת להשחית בי חלקות טובות במילים שלהם רק בשביל לא להתעמת. ואני לא אוהבת שמגדירים אותי, אומרים את ככה וככה, זה דברים שמתכנתים אותך מחדש, אחר כך צריך לעבוד כפליים בשביל לנקות אותם מהמערכת בשביל ללמוד מי אתה באמת ולהוציא את זה החוצה. ובמערכות יחסים בריאות לא אמורה להתקיים תבנית כזאת. זיהום. וגם לא התבנית הזאת שבתור אמא שלה אני הכי בעולם, ובתור הבת שלה יש לי מעמד עלוב. חוסר גבולות אומלל.

כל מילה שיוצאת לחלל האויר מושפעת מכיוון הרוח, אחוזי הלחות, מידות החום או הקור של כדור הארץ,

ניתנת לאדם שנאמרה לו להתפלש בה, לשחק בה, להתלטף בה, לשנות אותה קצת לכאן ולכאן, להזיז, לקצר או להאריך, לבדוק באור לילה ובאור יום. היא כבר לא שלי אלא מתגלגלת הלאה לקבל משמעות אחרת. צריך לשקול בקפידה איזו מילה תצא, ואיזו תשאר.

ויש מילים שהן חלק מהתרחשות, חלק ממשהו שמתהווה, פיסת חיים, רגע בזמן שיכול להשאר מעט או לגדול לכמה וכמה רגעים, דשא שלם, ארץ, עולם. ואת המילים האלה צריך לשמור בעדינות ורכות, כמו תינוק.

להשאיר בתנור לתפוח ולהתחמם ולקבל צורה, בשקט בשקט, בלי לפתוח את הדלת ולתת לאויר לצאת, לאנרגיה הפנימית להתערבב עם זו שבחוץ ולקבל את הצורה שלה. סוד, ליטוף פנימי, הגנה.

10.6.06

והמילים פורצות ממנה כמו נחיל נמלים תועות, נוזלות לכל כיוון כמו אחוזות טירוף, ללא מטרה או דרך, נוזלות ומתנזלות, נשפכות.

היא רוצה דברים שונים ואת הכל ביחד וכאן ועכשיו. וכל רצון הוא חזק ותובעני ומיידי ובלתי ניתן לסיפוק ורועש ומוטרד, שלה אבל לא שלה, מבפנים של משהו אחר. היא במקום הזה אבל גם באחר ובעצם במקום שלישי שלא קשור לא לראשון ולא לשני ולא לאף הוויה שקשורה ברגע הזה, 18:48 ביום שבת 10.6.06. וגם לא לזה של יום האתמול או יום המחר. כמו בבריכה היא שוחה וזה האויר שממלא את הימים שלה, מים כחולים וצלולים יותר מכל מחשבה, דברים שזורמים ונעלמים אל תוך נצנוצי האור שמתנגשים עם השמש בנקודה אחת שגורמת להכל להיראות יפה יותר.

והיא נהנית לדמיין ככה, יותר מהכל, יותר מכלום בוודאי, כי כל דבר יותר קוסם לה מהכלום הזה שמשתלט על הכל וצוחק צחוק מריר חסר תוכן או רגש או התחשבות בזולת או בה עצמה. חוסר ידיעה של איך ומה וכמה, מתי, המתי הוא הקובע, בלי המתי אין ולו אויר סמיך שהוא נחלת הכלל, לא הדבר הטהור הזה שהיא משתוקקת אליו.

והשתוקקות בכלל משתלטת עליה, השתוקקות להרגשה מסוימת ואז להרגשה בלי מיקוד, פשוט לעצום עיניים ולהתמכר לתחושות ולנשום מגע ורוח, מסביב לקרסוליים ועל עצם הבריח ובמקום המסוים הזה בגב שלה שהוא כמו סוד שמחכה להחשף, להחוויר לרגע באור בוהק של שמש פולשנית ואז מיד להיכבות אבל רק כמעט, ולנצוץ לנצח.

השתוקקות להיעלם טוטאלית בתוך עצמה או בתוך מקום אחר, השתוקקות לשליטה בוערת בתמונה מעוצבת להפליא.

השתוקקות לטייל עם האצבע, רק אצבע אחת על גוף אחר, השתוקקות להתבונן בעיניים פעורות בשני גופות נדרכים בציפיה ופליאה ראשונית גם אם כל מה שזורם בניהם נברא כבר, אפילו טומא, הובלל, התלכלך במגעם של רבבות לפניה ואחריה.

השתוקקות להיות ראשונה ואחרונה, הכל או כלום, חזק וחלש וכל מה שבאמצע, פלטת צבעים שלמה ורשת צלילים, השתלטות עויינת על החשוך והמואר, הנגלה והנסתר, כל מה שקיים או היה או נועד להתקיים, האתמול והמחר והנצח, מה שיכול להשתנות וגם מה שאין לו דרך.

הכל, שלה, לנצח נצחים וללא פעימות של שעון, או לב, או מחשבות של מישהו אחר. הערצה עיוורת, רצון עיוור, תשוקה עיוורת, בליעה איטית והדרגתית ונעימה של הכל עד קץ הזמן. 

                                                                 . . .

חלק ראשון, חלק שני.

חלק רביעי ואחרון נמצא כאן.

2.6.06

היא חושבת על זה שהיא כל כך זקוקה למגע ושזו הדרך שלה להביע אהבה וצורך וזה טהור וחף ממיניות אצלה.

והיא חוששת שלא יבינו אותה ושירצו לנצל אותה ורואים בה מישהי לשכב איתה אבל לא לאהוב באמת.

היא מרגישה שהיא תמיד עוזרת לאנשים להתקדם הלאה (והם גם אומרים לה) אבל היא נשארת מאחור.

היא חושבת על זה שאולי היא לא יודעת לתת למישהו את התחושה שהיא צריכה אותו.

היא תמיד מסובבת על האצבע הקטנה בחורים שלא אכפת לה מהם ואז היא מרגישה חזקה וסקסית אבל כשזה מגיע למישהו שהיא מחבבת באמת אז פתאום משהו בתוכה נהייה כבד ומסורבל והכל יוצא לה עקום.

ובמקום להראות שהיא רוצה היא מעבירה מסר שלא. אולי לא תמיד אבל הרבה.

היא גאה בעצמה על כל הידע שפתאום נראה שיש לה, כל החוכמה הפתאומית הזאת, ידע שהיא מפגינה בשיעורים שפעם היתה מרגישה תלושה בהם (שהוא אולי בעצם לא כל כך פתאומי, כי היא עבדה קשה מאוד בשבילו, בלי לשים לב לתוצאה אלא רק לדרך).

ומצד שני היא מרגישה כל כך מובסת.

כאילו כל הזמן היו לה שיניים אבל לא אגוזים, ועכשיו משכבר יש לה סופסוף אגוזים, כבר אין לה שיניים.

היא מרגישה לפעמים כמו פיל בחנות חרסינה כשהיא מדברת עם אנשים על מה שבאמת חשוב. יותר קל לה להיות בדיוק מושלמת כשזה לא כל כך משנה לה מה יקרה.

ונורא מטריד אותה לנתח שמונים אלף פעם כל מילה שנאמרה, אבל הראש שלה רץ לבד והיא לא יכולה לעצור אותו.

היא רוצה להרגיש שמגיע לה הכל אבל היא לא.

והיא רוצה שאנשים יחשבו שמגיע לה הכל אבל בלי שיחשבו שהיא סתם אחת שחושבת את עצמה.

ובכל מקרה כשנותנים לה היא המון פעמים בכלל לא יודעת איך לקבל או מה לעשות עם עצמה.

היא לא אוהבת את ההרגשה הזאת שהתנחלה אצלה במערכת בתקופה האחרונה, שהכל לא הולך להסתדר לה, ושהיא שברירית כזאת ושהכל עומד להתפרק בכל רגע, היא, כל כולה, על האיברים והעור והעצמות והבשר והרגשות והחלומות והעתיד והעבר וההווה. או שהכל כבר התפרק והיא פשוט מגלה את זה בהדרגה.

והיא מתפללת שהתקופה הזאת תחלוף כבר והיא תחזור להיות חזקה וחדורת אמונה נפלאה כמו קודם. אמונה עיקשת, כמעט עיוורת. כי היא יודעת שהדרך היחידה להגיע למקומות טובים היא אמונה, שאמונה היא זאת שמניעה את הכל.

היא מתגעגעת לפסנתר שלה געגועים איומיים, גם כשהיא יושבת לידו. כי משהו נשבר, נפל, נדרס, משהו שהיא לא יודעת איך להשיב ויכולה רק להתפלל שישוב לבדו, כי בלי הפסנתר שלה היא לא נושמת באמת אלא רק בכאילו. ואין לה מושג מה היא תעשה עם עצמה אם לא הכל יידבק מחדש.

היא אוהבת שכשהיא שוכחת את עצמה, איבדה את עצמה ועסוקה בחיפוש, לפעמים היא מרימה את העיניים ונתקלת במבט של מישהו אחר, שמכיר אותה טוב או לא כל כך, והיא רואה את עצמה בעיניים שלו ומשהו משמחת החיים שלה חוזר אליה ברגע הזה, לשנייה, כי היא נזכרת דרכו שהיא בכל זאת מיוחדת.

ויש לה תמונה מושלמת בראש של איך שהיא רוצה שהכל ייראה.

לווא דווקא מושלמת באופן אבסולוטי, פשוט מושלמת בשבילה.

העניין הוא שכשזו תמונה נכספת בראש קל לה הרבה יותר לתפקד עם זה, וכשזה מתחיל לזוז לקראת התהוות היא נעשית נורא מגושמת ופתאום הכל נראה לה מפחיד.

ומפחיד אותה שכשהיא מפחדת זה עוצר דברים ומשבש אותם למרות שזה בכלל לא מה שהיא רוצה שיקרה.

נדמה לה לפעמים שהיא לא ממש יודעת מה לעשות עם עצמה או עם מישהו אחר, או איך.

(אבל היא מקווה בכל ליבה ללמוד.)

וללא ספק, הסיבה שכל זה מעסיק אותה כל כך, היא שהיא מאמינה בכל ההוויה שלה שמנוחה היא לא המקום שבו אתה נמצא אלא מישהו שאתה נמצא איתו.

והיא מרגישה מוכנה יותר מאי פעם, לנוח. 

30.5.06

היא מרגישה שכל הקונספט של לצאת עם אנשים הוא לגמרי אידיוטי.

מטריד אותה שהיא אהבה מישהו והרגישה תשוקה אליו חשבה עליו וחלמה עליו דיברה איתו ושיתפה אותו וצחקה איתו ועכשיו היא עוברת על פניו במסדרונות ולא מרגישה כלפיו כלום. כאילו כלום. הכל כאילו כלום.

ומטריד אותה שזה קורה הרבה. כל הזמן למעשה.

ככה זה בחיים (שלנו. כמו שאנחנו חיים אותם.)

מטריד אותה שזה בשגרה להדליק ולכבות את הלב.

שזה ככה וזה קורה גם לה, גם אם היא לא רוצה

ושזו דרכו של עולם והיא יכולה רק או לצאת או להשתתף במשחק.

כואב לה שלא הכל תלוי בה (למרות שהיא לא בטוחה שהיא סומכת על עצמה בכלל).

היא שונאת לעבור על פני כלום במסדרונות ומתפללת למחוק אותו כליל.

היא עשתה את זה וזה עבד לה מצויין. עד שאתמול רצתה משהו וחשבה שיהיה רעיון טוב לבקש מאחר וכבר הכל ממילא כלום. ואחרי זה, למרות שבאמת הכל היה שטוח, שטוח וחסר צבע, היא הרגישה כאילו יש לה התחלה של שפעת. הרגשה מטרידה.

והיא שונאת לראות אותו במסדרון. שונאת.

יש לה גם מחשבות על החבר שלה לשעבר שהיא הפסיקה לאהוב וחתכה אותו ממנה, ועכשיו הוא עם אחרת וגם את המחשבה הזאת היא שונאת, כי למרות שזה טבעי זה מרגיש לה לא.

והיא משתדלת לא לחשוב על זה בכלל. כשאפשר. כשהיא מצליחה. למרות שלפעמים הוא בא אליה בחלומות.

היא הולכת בכיכר ציון ונעצרת מול חנות תכשיטים. מסתכלת בחלון הראווה, עיניה משוטטות, רואות לא רואות עד שהן מתמקדות בזוג עגילים שהם בדיוק היא, אפילו דומים קצת לזוג אחר שיש לה.

והעינים שלה מאבדות פוקוס והיא מרגישה זרועות מחבקות אותה מאחורה ושואלות אותה "נו, מצאת משהו?", והיא מרגישה פתאום נורא לבד אבל זה בסדר. זה בסדר כי ככה זה וכי נהוג לומר בסדר כשלא יודעים מה להגיד.

ומאוחר יותר היא יושבת במקום שהיא הכי אוהבת, ויש מוסיקה חזקה מדי אבל בצבעים יפים שחודרים לה למחזור הדם ומרגיעים שם משהו.

והיא צוחקת ולרגעים רואה את עצמה מבחוץ וטוב לה עם איך שהיא, רק בשנייה הזאת זורמת עם איך שהאוויר נושם.

והוא שם קרוב אליה למרות שהוא לא יכול היה להיות רחוק יותר מלהיות שלה. למרות שהיתה תקופה אחרת. והיא רוצה להניח עליו את הראש, רק לרגע על הכתף, רצון כל כך חזק וכל כך עמוק ובא כל כך מבפנים שהיא צריכה לגייס את כל הריכוז שלה בשביל להתאפק. לרגע היא מרגישה את הקירבה שלו אבל אז הוא נעלם והכל מתמוגג והיא מרגישה צער וחרטה על הזמן שהתפספס לו ועל הרכבות שתמיד עוברות אותה בהצטלבות והיא תמיד מאחרת בשנייה. 

וגם על זה שהיא לא מצליחה לנתק מהן את המבט, ממשיכה להסתכל בהן אחרי שכבר חלפו מזמן ונבלעו בשבילים שלהן ונשאר מהן רק עשן.

הכל, כל דבר, לא רק איתו. החיים שלה בדיליי והיא מרגישה חסרת אונים.

מסתובבת במסדרונות ופתאום היא קולטת עד כמה היא לבד בתוך הראש של עצמה, כמה המבוכים של המחשבה שלה הם חשוכים וקרים ורק היא שם כי ככה הגוף בנוי.

והיא היתה רוצה, רק לרגע קט, להיות מותכת בתוך מישהו אחר.