המון זמן לא עידכנתי וזה לא כי שכחתי מהבלוג או מהקוראים הנאמנים שממשיכים לשלוח לי מיילים ותגובות למרות שהתנדפתי (איזו התמדה נוגעת ללב, תודה : ) אלא פשוט כי נקברתי במפולת של סיכומי מבחנים ועבודות שאיימה להרוג אותי. אך אני שמחה לדווח ששרדתי ולמרות שנשארו לי עוד כמה השלמות, הצלחתי לסיים שנתיים בשנה אחת ואני מתקדמת בצעדים בטוחים למדי לקראת סיום התואר בשלוש שנים, רק נקווה שאני גם אגיע לשם בלי להתפגר באמצע...
אני שונאת סופים. נראה לי שפעם שנאתי יותר - או לפחות, פעם התמודדתי עם זה פחות טוב. אבל עדיין. אני שונאת סופים. פרידות מדברים, ממקומות. מאנשים פחות, בגלל שאיכשהו אלה החשובים באמת נשארים בכל זאת גם אם הרקע משתנה. למרות שלפעמים גם אנשים שנקשרים בחוויה למקום מסויים ואז המקום משתנה, גם זה מבאס.
אתמול פיניתי את הדירה במעונות וחזרתי הביתה לתל אביב. אני יודעת שזו לא דירה דירה, בכל זאת מעונות, אבל עדיין, זה המקום הראשון שגרתי בו מחוץ לבית, שהיה ספייס לגמרי שלי (אם מתעלמים משותפות שונות ומשונות) ובכלל, מאז שהגעתי לשם התחיל תהליך ארוך של כל החודשים האחרונים שהותיר אותי שונה לחלוטין, משופרת וגם מאושרת.
כל האינטינסיביות של השנה הזאת, השעות המטורפות, להיות בלימודים כל יום משבע בבוקר עד תשע בערב, וכל האנשים החדשים שפגשתי ולמדתי להכיר והאווירה הזאת של ירושלים שהיא ללא ספק אהבת חיי (יחד עם הפסנתר והגרמני כמובן : ), הכל הוציא ממני המון צדדים שלי שהיו מאוחסנים בבוידעם המון זמן והכל נורא נורא חיובי.
היה לי קשה לסגור את הדלת מאחורי עם כל התיקים (או שקיות אשפה ענקיות מלאות בבגדים וכו, אבל למה להתפס לדקויות) אבל בכל זאת, התרגשות ממה שעומד לבוא בספטמבר, דירה (לבד!), השנה האחרונה בירושלים, הבחינות ללימודים בחו"ל. וכל האהבה הזאת שיש לי עכשיו שהיא בדיוק מה שרציתי (וגם דברים שלא ידעתי שאני רוצה) והיא מדהימה וטוטאלית.
והמשך עידכון מאוחר יותר, כי אני הולכת לבקר את סבתא שלי, אותה לא ראיתי כבר חודשיים ואני מתגעגעת אליה בטירוף.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
