בימים האחרונים אני חושבת הרבה על ציפיות. ואכזבות.
שציפיות שלנו מהעולם ומעצמינו ומהחיים בכלל, יכולות להיות ממש חיוביות, במינון הנכון. לתת תחושה של כיוון, ומטרה. אבל כשהן עוברות את המינון הנכון הן יכולות לשבש את כל הסדר בחיים. ושלפעמים, יש כאלה ציפיות לשלמות מסויימת, שכבר לא ממש שמים לב אם חיים במציאות יומיומית מסויימת או בתוך הציפיה. כי זה מפחיד מדי להסתכל באמת. אני מתכוונת לומר שלפעמים אנחנו רוצים להאמין שיש לנו חיים מסויימים, עם אהבות מסויימות ומטרות מסויימות, ואנחנו כל כך רוצים שזה יהיה נכון, שזה יהיה ברור ומובנה, שאנחנו מאמינים שזה כך. אבל זה לא באמת. במציאות החיים שלנו הם משהו לגמרי אחר, אנחנו פשוט פוחדים להסתכל ולהודות שזה כך. או שאולי זו רק אני.
אני כבר לא יודעת מה נכון ומה לא, איזה ציפיות לעזוב מאחור ובאילו להחזיק. מה יותר חשוב- הרצון שלי להיות משהו בעתיד, הרצון שלי לסלול דרך מסויימת וללכת בה עכשיו, או הציפיה שלי מעצמי להיות מן בנאדם טוב ושלם ומאוזן, בנאדם שיודע להבדיל בין טוב לרע ושיכול לעמוד בהכל לבד ואין לו צורך בתמיכה, פיזית, אם אין מאיפה לקבל תמיכה.
וציפיות מאנשים, מה הן בעצם? האם זה לגיטימי בכלל, לצפות ממישהו להיות משהו, להתנהג בדרך מסויימת? האם זה נכון לצפות מההורים, לנצח, למשהו מסויים? ומאנשים אחרים לא?
חשבתי היום בצהריים, כשחיכיתי לאוטובוס והרגשתי די אבודה, כי החיים שלי לא מסתדרים בדיוק כמו שחשבתי שיסתדרו, שלפעמים ציפיות יכולות ממש לתקוע בנאדם. וגם, שאני כבר לא ממש יודעת מי אני. ואני גם לא בטוחה כבר מה אני רוצה.
היה בנאדם בחיים שלי שציפיתי ממנו לא להרבה, אבל בעצם אולי להמון, אני לא יודעת. רק ציפיתי שיאהב אותי, זה הכל. ושיראה את זה, כלומר, יענה על צרכים בסיסיים ולגיטימיים שלי כבנאדם.
זה משנה, איזו קירבה היתה לבנאדם הזה אלי? אני לא יודעת אם זה חשוב. אולי מאוד. אולי כשזה הורה שלך אז לציפיה יש ערך עליון. היא חייבת להיענות. כי בשביל זה יש הורים.
אני יודעת אבל שציפיה זה לא דבר גמיש. אולי הוא אהב אותי, בדרכו שלו. אבל אני הייתי זקוקה לצורה אחרת של אהבה. חשבתי שאם אני אנתק את הקשר איתו אז אני אציל את עצמי באיזשהו אופן, מאכזבות נוספות, מפגיעה, מהשפלה, מרדיפה אחר משהו שלא אוכל לקבל. חשבתי שאחסוך מעצמי כאב. אני לא יודעת אם זה עבד. בהתחלה, אחרי החלק הקשה של ההתגברות, כן, היה לי יותר טוב. היתה תקופה שהייתי מאושרת מאוד. עכשיו אני שוב בנקודה קשה בחיים שלי. והאמת, אני לא ממש יכולה לשים את זה מאחורי, כי זה עניין לא פתור. הלוואי שהייתי יכולה לשכוח הכל, באמת באמת לחתוך. אבל עובדה שלא, ואני לא שולטת בזה. כשאני חושבת על זה, זה כואב לי מאוד. וכשאני לא חושבת על זה, אני חושדת שזה מכרסם לי בפנים איפשהו, במקום לא ידוע. ואני חושבת שהנה, לא חסכתי כלום מעצמי. כאב בא בכל מיני צורות. ובכל צורה הוא כואב בדרך שלו.
אני חושבת פתאום שיש משהו ילדותי אפילו, בלטרוק את הדלת. חשבתי שאני מוותרת על הציפיה, אבל זה לא נכון. כי אני עדיין מאוכזבת, ועדיין עצוב לי מהאכזבה הזאת. אולי הדבר הבוגר לעשות הוא לשחרר את הציפיה, לא לנתק קשר. השאלה היא אם אפשר בכלל, או אם זה לגיטימי. אני יודעת שאומרים שכששומרים בפנים כעס על אדם מסויים זה פוגע רק בנו, לא בו. אבל אני עדיין מתקשה לשחרר את הכעס כי אני חושבת שמגיע לו שאכעס. וגם, כי אולי, אני חושבת שאם אמשיך לכעוס אז אשיג באיזשהו שלב את מה שמגיע לי. וגם פשוט כי אני לא יודעת איך. אבל בזמן שחיכיתי לאוטובוס, ידעתי שלא כדאי, בשבילי, שאמשיך לאחוז כך. הציפיה הזאת, לאהבה, היא לגיטימית. הרצון הזה שיהיה לי אבא, הוא לגיטימי. אבל הוא לא התממש, וזאת עובדה. והיום אני כבר לא ילדה יותר, ואני גם לא רוצה להיות. להפך, אני שואפת בשנה הזאת להיעשות לבוגרת, ועצמאית, לחלוטין. יהיה לי טוב ככה. מן הסתם. ולאחוז בציפיה הזאת, של הילדה שפעם הייתי, שומר אותי ילדה. זה קשה לשחרר כעס. וטינה. זה גם קשה לדעת מה לעשות. ואני באמת לא יודעת. הייתי רוצה לסיים את הפוסט הזה בצורה אופטימית כלשהי, אבל עוד אין לי תשובות. מה שכן, אני יוצאת לאיזה מסיבה של חננים, אז אולי יהיה כיף (מסיבות של חננים זה תמיד כיף).
זה מוזר, שפתאום אני חושבת על זה המון. זה לא כאילו זה הנושא הכי חשוב בימים אלה. יש כל כך הרבה דברים אחרים שאני מוכרחה לסדר כרגע, למצוא להם פיתרון. אני תפרנית ואני לא מוצאת דרך להרוויח מספיק בשביל לשלם על הכל בעצמי, מגורים ומחיה ונסיעות והכל, וגם לעשות את השנה הזאת הכי טוב שאני מסוגלת, ולנגן כמה שיותר. רציתי לעשות את הכל לבד, כנראה בשביל להוכיח לעצמי שאני יכולה. גם אין לי כל כך ברירה, במצב הנוכחי. אני מסתייגת מלוותר על הרצון הזה, כי אני לא יודעת אם האכזבה הזאת (מעצמי) תפגום בי באופן מסויים, וכמה. מצד שני, הדברים לא מסתדרים לי, מה לעשות. אולי איפשהו יש תוכנית אחרת.
ושוב אני תוהה מה יותר חשוב. אם אעשה משהו שלא חשבתי שאגיע לעשות, אבקש עזרה ממי שפגע בי, שהקשר שלי איתו עדיין כרוך בכל כך הרבה כאב וסימני שאלה, דברים לא פתורים, האם משהו בי ייסדק? אני אהרוס לעצמי בזמן שאני חושבת שאני מקלה?
או אולי, זו פשוט תהיה עזרה כלכלית. ואני אוכל לעבור את השנה הזאת ולהגשים את הציפיות שאולי הן הכי חשובות מכל דבר אחר הלימודים שלי, המטרה שלי לעשות שנתיים בשנה, ולהיכנס לתוכנית בחו"ל בשנה הבאה. אני רוצה וחולמת לנסוע להשתלם בחו"ל כבר 6 שנים. זאת הדרך היחידה בשבילי לממש את היכולות שלי, ואני יודעת בתוך עצמי שמשהו בצורה שבה אני עושה את הדברים מכרסם בי, באמונה שלי בדרך שבחרתי. אולי אני צריכה להפסיק להיות כל כך רגשנית ולהתחיל להשתמש במה שיש בשביל להתקדם לעבר המטרה שלי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
