Silent Wind

מרגיש שאם אדחוף את עצמי מספיק זמן

שכל הדבר הזה הוא רק עניין של סיבולת

אם לא אשבר, אסבול ואתקדם עוד ועוד 

מישהו ישים לב לכל העבודה הקשה

והחיים ישתנו, הפתרונות יפלו מולי והכל יהיה נפלא

אוכיח לעצמי שאני ראוי

הלב שלי פתוח ומוצף באהבה 

אהבה שאין לו עם מי לחלוק

כולם עסוקים מדי בשלהם

כולם בסוף מפנים את הגב

כולם נעלמים...

בא לי לצעוק שכולם סתומים

שאתם מתנהגים לא לעניין

שהכל כל כך עקום ומעוות

אבל אני יודע - רק יגידו שאני זה שטועה ולא בסדר

במקרה הטוב כלום לא ישנה, במקרה הרע דברים יחמירו

אז אני שותק.

שותק וממשיך בדרכי.

הרי זה רק עניין של זמן, לא ככה?