נראיתי לעצמי דרך מסך של רקמות מהונדסות, המון המון אנשים שאספתי בדרך כמו אבנים שמחליקות ליד. נראיתי לעצמי רע. אני תועה בדרכי עפר ובאדיבות הזווית הלא הגיונית שהרגליים שלי מייצרות כשהן הולכות, קופצים לי סלעים לכף היד. מאחור. אני אפילו לא צריכה להסתובב לאחור כדי לראות. ואולי בגלל זה מגיע לי שתצליח לשכב איתי רק כשאתה מאחוריי. הכל חוזר אליי וקקה בידיי.
אני לא יודעת מה אני רוצה מהחומר המוצק של כדור הארץ, לפעמים זה לאסוף אותו בידיים שלי, או לרעוד בתוכו, ולעזוב. אני לא ממש מרגישה חלק ממנו.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
