טוב אז זה הפוסט הראשון שלי. כתבתי סיפור ממזמן. ורק עכשיו החלטתי להעלות אותו לישראבלוג.
כתבתי אותו לפני 3 שנים בערך או שנתיים. הרבה זמן, כן.
אני רוצה לכתוב סיפור חדש, אולי תקראו לזה סיפור המשך ואולי לא. מה שתרצו.
כמובן שהשמות הם בדויים ולפעמים יש סטיות קצת מהחיים אבל זה לטובת הסיפור חחח
אז הנה.
פרק 0
מכירות את זה שאתן נורא רוצות להגיד למישהו משהו אבל מפחדות ובכל פעם דוחות את הקץ ?"אחרי השעה ארבע", "נחכה ליום ראשון", "עדיף לחכות שיחשיך", כאלה?
זה בדיוק מה שקורה לי בכל פעם שאני רוצה לתפוס את תום לשיחה. בכל מה שקשור לאהבה יוצאת ממני היועצת המדופלמת. פתאום אני כבר לא הילדה הנמושה שלא מבינה למה זה טוב בכלל האהבה. ישנם כל כך הרבה שאלות שרק מסבכות אותנו ועושת לנו חיים קשים.
מכירים את הימים המנחוסים האלו? אז לי היו כאלה בריבוע. כלום לא הסתדר לי, חצי מהמורים ניטפלו אליי בלי כל סיבה וגם חברות שלי גילו ניצני נדנוד מעצבנים.
קרה לכם פעם שהיה לכם הכל, כל מה שרק רציתם, ולפתע הרגשתם שמשהו חסר, ואתם לא יודעים מהו?
בשיעור תמיד המורה לספרות שלי סוטה מהנושא ומתחילה לדבר על אבירים ונסיכות שחיו לפני הרבה זמן. אל תשאלו אותי מה זה, ולמה בדיוק אמור להיות לי אכפת שהם חיו פה לפני הרבה זמן, כי חצי מהשיעור העברתי בחלומות על האביר שלי, שהיה אמור לבוא כבר ממזמן אבל במקום זה הוא הלך לנסיכה אחרת.
הסיפור שלי מתרחש כאשר אני, יובל, פתחתי ספר ישן מאוד, מאובק, שמצאתי בעליית הגג של סבתא שלי- כאשר חיפשתי חומר למחקר עבודת השורשים שלי לבית הספר. ניקיתי אותו מאבק, הספר היה כמעט בן 1000 שנה. יונה, סבתא מצד אבא שלי- סיפרה לי שהוא עבר מדור לדור במשפחתה וכעט, הוא עובר אליי, היא נתנה לי את הספר כמתנה לבת המצווה שלי, הוא נקרא "עיניים זרות".
קיבלתי את הספר בברכה והנחתי אותו בזהירות רבה על המדף בקומה התחתונה של הארון. כעבור כמה שנים טובות, בהן שכחתי לגמרי מקיומו של הספר הזה, פתחתי את הארון כדי לתרום לנזקקים כמה חפצים שלי, שלא הייתי זקוקה להם עוד ולפתע ראיתי את הספר..
בבלוג זה
בכל הבלוגים
