פרק 5
"החברות הפתאומית הזאת בין תום למאי הצליחה להפתיעה אותי. באמת. זה התחיל ב מילים מרושעות ממאי, ופתאום כל הגוף שלי מבפנים פרכס. הרגשתי את הצריבה בלב, בראשי עברו רק מחשבות שחורות ובכי של הנשמה, ידיי החלו מעט לרעוד, גבי התעגל, ורגליי קיבלו צמרמורת נוראית. לפתע בשיעור, מצאתי עצמי חושבת מחשבות לא רצוניות מוזרות: "איך הוא נהיה חבר שלה פתאום? הם תמיד רבים אז עכשיו הם חברים? ולמה מאי נהייתה חברה שלו אם היא יידעה שאני אוהבת אותו כל כך? אולי בגלל שאמרתי לה שאני רוצה לשכוח ממנו? אבל אז מה, זה עדיין לא סיבה לגרום למישהי כזה סבל" למזלי כל עניין החברות הזה נמשך רק 3 ימים, עד שאלוקים החליט לחוס עליי. הגעתי לשיעור אנגלית המומה. השיעור במציאות התנהל כהרגלו, אך לכמה רגעים היה נדמה כאילו כל הילדים בכיתה בוכים, צבע הקירות הוא גוון שחור-אפור חיוור, ורק אני עומדת שם עם פנים נפולות ארצה, מאחוריי עומדת מאי עם גרזן חדה ושוחטת את ראשי, כהיה עץ קטן מסכן שלא עשה דבר. שקט. הלם. רעד. מצמצתי בעיני מספר פעמים, הסתכלתי סביבי ולחשתי לעצמי: "מה זה היה? מה זה היה? אני בחיים?"
בוקר חדש הפציע, בוקר שיובל לא תשכח.
בדיוק ביום הזה יובל הסתובבה לבד בחצר בניסיון למצוא את יעל, לפתע ראתה את תום מתקרב ולא אמרה דבר. "יובל, אומרים שלום" צעק לעברה תום מרחוק, יובל הסתובבה, חייכה והמשיכה בחיפושיה אחר יעל. "אוף! עוד מעט יהיה צלצול להיכנס לכיתות ואני עוד לא מצאתי את יעל. יש לי כל כך הרבה דברים לספר לה ודווקא עכשיו, כשאני צריכה אותה הכי הרבה, היא לא פה לצידי, לתמוך בחברה הכי טובה שלה כשקשה לה כל כך" חשבה בליבה. היא הלכה צעד אחד אחורה ונתקלה במישהו, זה היה תום. "סליחה לא ראיתי אותך...אהה תום זה אתה" "מה שלומך? את נראית מאוד שמחה הבוקר" "אני תמיד ככה בבוקר. חובה להיות שמחים. אבל אתה לא נראה כל כך שמח. משהו קרה?"המשיכה, מנסה להסתיר מה שהיא מרגישה באמת "את חברה של מאי נכון?" התעניין "כן" "אז אני מניח שזה יהיה בסדר אם אני אספר לך. אני פשוט לא רוצה להפיץ את זה. שבי אני אספר לך."
שני הילדים ישבו על האבן הלבנה באוויר הבוקר הצח, ובאותו הזמן לא עניין את יובל איפה יעל ואת תום לא עניין איפה חברו קובי, שכן, גם הוא נעלם. "אני ומאי נפרדנו" אמר בפנים נפולות "למה? הרי אני יודעת שהיא אהבה אותך מאוד?" "אני יודע, היא עדיין אוהבת אותי" "מסכן, הוא חי באשליה" תהתה יובל בליבה "איך אפשר לאהוב משהי כמו מאי, היא ילדה כל כך רעה. שנה שעברה אהבתי מישהו שבמקרה גם היא אהבה. אחרי כמה ימים שהיא גילתה שגם אני נדלקתי עליו, היא דיברה עליי רעות, הפיצה עליי דברים.." סיפרה "מה היא הפיצה?" "זה לא משנה.." היא ניסתה להתחמק אך ללא הצלחה. "תספרי לי מה היא אמרה עלייך?" "למה אתה כל כך מתעניין בה? מה היא אמרה? מה היא עשתה?" "כי..תראי אני מספר לך פה דברים שאסור לך להוציא אותם החוצה כיוון שאף אחד לא יודע עליהם. אני מספר לך דברים מאוד אישיים שאני לא מספר לאף ילדה אחרת.." שררה דממה לשניות אחדות "לא יודע..איתך אני מרגיש משהו אחר, שונה. אני מרגיש שאני יכול לספר לך דברים מבלי שהם ייצאו החוצה. זה כמו לסמוך על מישהו שאתה מכיר הרבה מאוד זמן, רק שאותך הכרתי רק השנה ו..ותראי, את כבר יודעת עליי כמעט הכל." "בסדר אני מבטיחה לא לגלות" היא ניסתה לחסוך את הדרמה שיצר תום "אם את יכולה, תגידי לה ככה: ' תום כבר לא חושב עלייך או מדבר עלייך כמו שהוא היה פעם' " פרץ בדברי נאום "למה?" התווכחו השניים "כי אם לה לא אכפת מהרגשות שלי, לי לא אכפת מהרגשות שלה. ואני רוצה שהיא תדע מזה. חוץ מזה..שלא באמת אהבתי אותה גם קודם."
לפתע נשמע הצלצול מחריש האוזניים, ובא לכיוונם קובי. היא ראתה שהוא בא לקראתם ולא רצתה שישמע את השיחה, אולי כי היא לא ממש חיבבה אותו בלשון המעטה. "אני לא אגיד לה כלום וזהו." והלכת משם מבלי להוסיף עוד מילה מיותרת.
הגיעה השעה ללכת הביתה אבל לפני זה היה ליובל משהו קטנטן לברר אודותיו. "שלום, סליחה על ההפרעה (היא הפנתה את מבטה לרגע אחד על מיקי וחזרה למבטה על המורה לספרות), מאי יכולה לצאת רגע אחד החוצה?" המורה הסכימה ומאי יצאה. "את אפילו לא טרחת לבוא אליי ולספר לי שנפרדתם! ממש חברה את מה אני אגיד..ולמה המצאת לו תירוצים? למרות שבשבילו זה לא משנה כבר.." "אני אמרתי לו את זה בגלל שהוא היה בלתי נסבל אליי, הוא כתב לי פתק של 'אני אוהב אותך' ושם לי אותו על השולחן כדי שכולם בכיתה ייראו אותו ואחרי זה יצחקו עליי.זה היה ממש מעצבן!" הסבירה "זה רומנטי. מה מעצבן בזה?זה רק מראה שהוא באמת אוהב אותך" אמרה יובל "אותי זה מעצבן. ולא רק בגלל זה עזבתי אותו. עזבתי אותו גם בגללך" "בגללי? למה?"
"פתאום הכלל בגללי. אני אשמה נכון? אז למה לי הוא אמר משהו אחר? רק אל תגידו לי שהוא משקר לי עכשיו..נו באמת..וגם למה לו לשקר לי? מה אכפת לו מה אני חושבת?"
"יובל מה זה למה? את חברה מאוד טובה שלי ואת אוהבת אותו..וחוץ מזה תחשבי על זה, עכשיו יש לך סיכוי עם תום" "אני לא רוצה סיכוי איתו, כי אני יודעת שאותי הוא לא אוהב." "אבל תקשיבי, אני לא רוצה אותו. אני לא אוהבת אותו כבר. הוא אוהב אותך!" "בחיי שאני לא מבינה אותך מאי." "הוא אוהב לשחק ברגשות של ילדות, גם בשלי הוא שיחק" "אני חושבת שאת שיחקת ברגשות שלו. אני בכלל לא חושבת שהוא אוהב אותי. הוא לא היה עושה את כל המאמץ הזה סתם, בשביל לגרום לי לקנא לו. הרי במה זה יעזור לו שאני יקנא? במילא הוא כבר יודע שאני לא אוהבת אותו" "שזה שקר אחד גדול. תביני, הוא רוצה שתקנאי כי הוא אוהב אותך" ניסתה שוב להסביר ליובל את תמונת המצב "אני לא חושבת, הוא שונא אותי" "למה שהוא ישנא אותך? מה כבר עשית לו?" התיישבה על הספסל שהיה מונח לידה, אחריה גם התיישבה יובל והמשיכה לספר בקצרה "את זוכרת שדיברת איתו שלשום במחשב? הוא לא רצה לדבר איתך. הוא רצה לשכוח ממך, כי את גרמת לו לסבול בזה שאמרת לו שאת לא אוהבת אותו. אך אני הכרחתי אותו לדבר איתך למרות שהוא אמר לי שאם הוא יגיד לך שיש לו עדיין רגשות כלפייך הוא ייצא מושפל" "הוא עושה את זה רק כדי שתקנאי וכדי שהחברים שלו יסתכלו עליו אחרת, כמו ילד שכולן אוהבות! זה הכל" "אוף את לא מבינה, הוא עכשיו כועס עליי בגלל כל העניין הזה" "עלייך? מה יש לו כבר לכעוס? את עמדת לצידו כשהוא היה זקוק לך, ייעצת לו דברים והקשבת לו תמיד. מה עוד הוא כבר יכול לבקש ממך? את עשית בשבילו מעל ומעבר! אין לו שום זכות לבוא אלייך בטענות" "יש לו זכות, כי אני הייתי זאת שהכריחה אותו לצאת מושפל לפנייך" יובל לקחה את האשמה על עצמה "יובל, הוא יידע ממזמן שאני לא אוהבת אותו. לכן, בעצם הוא בחר לספר לי, כי הוא יודע שהוא אוהב אותי ואני לא ובסופו של דבר אני לא יכולה להגיד לו שאני אוהבת אותו רק בשביל שהוא ייצא מרוצה.." מאי פסקה באמצע הדיבור השוטף כיוון שהיה צלצול להפסקה..הבנות היו בבעיה קשה, אבל המשיכו לשוחח "וזה לא שאם הוא לא היה אומר לי שהוא אוהב אותי שלשום אז היה לו סיכוי איתי. אני לא אוהבת אותו. וזה בכלל לא משנה אם הוא אמר לי שהוא אוהב אותי או לא" המשיכה את דבריה "את לגמרי צודקת. אני לא מבינה על מה הוא כועס עליי כל כך" הפנתה את מבטה על מיקי וחזרה למבטה על הרצפה "נכון מאוד, ככה את צריכה לחשוב יובל. את לא עשית לו כלום, הוא סתם ילד מניאק שכנראה אוהב להוציא את כל התסכול שלו עלייך, פשוט אל תתייחסי אליו ולשטויות שהוא עושה לך, בסוף את תראי שזה יעבור לו" חיבקה אותה מאי לסיום השיחה.
"אני יודעת, הייתי אמורה לריב קשות עם מאי, לא לדבר איתה יותר ולא לסלוח לה על המקרה הזה יותר בחיים. אבל במקום - אחרי התאוששות בת יום וחצי מהטראומה - שוב דיברתי איתה, אפילו צחקתי איתה. ככה במשך שעה שלמה התרווחתי על הכיסא מול המחשב, עם כוס דיאט קולה וגלידה צוננת, ודיברתי עם מאי. אני מניחה שזו לא הפעם הראשונה שמאי מוכיחה את עצמה מולי, ושאני שוב רואה מול מי אני צריכה לשרוד."
יום למחרת סיפרה את אשר קרה אמש עם מאי ליעל בטלפון "אז למה היא הייתה חברה של תום מההתחלה?" "לא יודעת..אבל מה שכן? היא נפרדה ממנו בגללי! בגללי את מבינה איזה חברה טובה היא?!" הסבירה בייאוש "מה חברה טובה?! תגידי לי נפלת על השכל?! היא עשתה לך שטיפת מוח?! מה יש לך?! את לא זוכרת מה היא עשתה לך שנה שעברה עם מיקי? וחוץ מזה אם היא כל כך חברה טובה שלך ואכפת לה ממך מאוד, מה שלא נראה לי, למה היא הסכימה לו?" "א..א..א.."היא גמגמה "אני לא יודעת..וכן, אני זוכרת מה היא עשתה לי עם מיקי שנה שעברה..אבל זה לא משנה לי עכשיו כי זה עבר והיום אני כבר לא אוהבת אותו אז לא אכפת לי" "תגידי, מתי בדיוק את אמרת לה שאת אוהבת אותו?" "אני חושבת שלפני 4 ימים בערך" "ומתי היא הייתה חברה שלו?" "אהה..אני חושבת שלפני יומיים" "אוקי. ומתי היא נפרדה ממנו?" "אתמול"..
"אחרי ריחוף בן כמה דקות בכיתה חזרתי למציאות כדי לוודא שאף אחד לא שמע את אחד מההרהורים שלי. רציתי לוודא שזה לא המקרה. תודה לאל, לא מצאתי אף אחד שמסתכל עליי בצורה משונה. הכל תקין, לא הפכתי לבדיחה של השנה ולא עשיתי לעצמי פדיחות. גם העננים הקודרים שהיו מעל ראשי החלו להתבהר והמחשבות צלולות. סדרת הפנטזיה לא יוצאת לפועל, נשארים בריאלט, בהחלט."
בבלוג זה
בכל הבלוגים
