אני בכלל מסיפור אחר

הכל התחיל בגלל המשפט הזה, "אם אתה לא מרים פרוטה אתה לא שווה פרוטה", או שזה בעצם אגורה. כל התסבוכת הזאת התחילה בגלל שסבתא שלי תמיד הפחידה אותי עם הפתגם הזה. מגיל קטן אני הולכת ברחוב עם העיניים במדרכה, כדי שחס וחלילה אני לא אפספס איזו פרוטה. בגלל זה הגוף שלי מלא בסימנים כחולים מהיתקלויות בעצמים דוממים. תפרו לי את המצח פעמים, ואת השפה פעם אחת.

אתמול הלכתי הביתה אחרי העבודה, אני אוהבת ללכת ברחובות החשוכים של תל אביב, אוהבת את ההרגשה הביתית ברחובות העיר הגדולה. בעיקר בסתיו כשהרוח מלטפת.

הלכתי לבדי, הסתכלתי על העלים היבשים המתנפצים תחת רגליי. לא מיהרתי לחזור לבדידות שמציעה לי דירת החדר וחצי הקרה והריקה שלי. הארכתי את הדרך הביתה מושכת את הזמן. הלכתי ברחוב אבן גבירול. על פני עברו אנשים רבים, כולם ממהרים למקום כלשהו, ורק אני גוררת את רגליי באיטיות.

לפתע ראיתי את זה, מטבע קטן ומנצנץ של שקל. כל כך שמחתי למצוא אותו, שוב תהיה לי הוכחה שאני שווה (לפחות מאה אגורות). השתהיתי מעט לפני שהתכופפתי אליו, מתענגת על ההרגשה כמו מישהי שמצאה אוצר גדול. אזרתי עוז, התכופפתי אל המטבע הנכסף, שלחתי זוג אצבעות והרגשתי את הקרירות הנעימה שלו, הרמתי אותו. ואז זה קרה, בדרך למעלה ראשי חטף חבטה עזה. שמעתי גבר שמבקש סליחה, וכשהעזתי להרים שוב את הראש ראיתי במה פגעתי, פגעתי בקסדה של אופנוען, הוא החזיק אותה ביד, ואני התרוממתי בדיוק כשהוא עבר מעלי. אדומה כולי, נבוכה מהאירוע, מלמלתי שזה בסדר.

למרות שיש לי ניסיון רב בהיתקלויות עם אנשים ועם חפצים זרים, אני נבוכה בכל פעם מחדש, המבוכה מציפה אותי, כשחקן ששכח את שורותיו מול קהל רב, אני מסמיקה, מגמגמת ומדמה בראשי כיצד אני נעלמת בין ים האנשים הצופים בנפילתי.

אך הפעם כשהבטתי על הזר שפגע בי, לא יכולתי שלא לשים לב לעיניו הבורקות. היו לו עיניים בצבע ירוק עז, שנראו כאילו הן עולות באש, הוא זרח. הוא בחן אותי מלמטה עד למעלה ואמר "מיכל, כמעט שלא זיהיתי אותך", התחלתי לנבור בזיכרוני בניסיון לזכור מיהו אותו אלמוני. ביקשתי ממנו שיזכיר לי מיהו, הוא אמר שהוא אודי, שאנחנו מכירים מהאוניברסיטה וכנראה שהמכה העזה בראשי שיבשה לי את הזיכרון. האמת, אני מורגלת בפגישת זרים שזוכרים אותי ואני איני זוכרת אותם, בכל זאת היה לי קשה להאמין שיכולתי לשכוח גבר כמוהו, אך מצד שני, היו לא מעט מטבעות על רצפת האוניברסיטה, אז אולי זאת הסיבה.

אודי הזמין אותי לקפה, כדי שאני אתאושש מהחבטה, ניסיתי לסרב אך העקשנות שלו ביחד עם ההתלהבות של עיניו לא הותירו לי ברירה. נכנסנו לבית קפה קטן, שתינו קפה, הוא דיבר ואני הסתכלתי עליו, לא מאמינה שגבר כמוהו מתעניין בי. אחרי כמה דקות בהן רק אודי דיבר גם אני השתחררתי, משהו בהתלהבות שלו הגיע אליי, השיחה קלחה ואני הרגשתי איך הערב הזה שהתחיל משעמם ורגיל רוקם בתוכו הבטחה חדשה.

אודי הציע לי טרמפ על האופנוע, ואני הסכמתי, נסענו ברחובות העיר, הרוח חדרה מתחת לבגדי אבל חום גופו של אודי חימם אותי. הייתי בעננים, נזכרתי שלא אמרתי לאודי איפה אני גרה, הוא נסע לכיוון ההפוך, ניסיתי לומר לו שזה לא הכיוון, אך רעש המנוע היסה את קולי.

אודי עצר ליד בית מוזנח, "אני צריך את עזרתך מיכלי", הוא אמר. המיכלי הזה המיס אותי, בעשרים ושש השנים שאני חיה, רק גבר אחד קרא לי כך, יריב, אבל זה היה בגיל שתיים עשרה אז זה לא ממש נחשב. זה הבית של האקסית שלו, היא גרה שם עם החבר החדש שלה והוא צריך להחזיר לה דואר שהיא שכחה אצלו, והיא בתמורה צריכה לתת לו מעטפה שלו שהגיעה בטעות אליה. הוא התחנן שאכנס במקומו, הוא אמר שהוא לא רוצה להיכנס לעימותים עם החבר החדש שלה. הסכמתי, לא יכולתי לסרב לעיניים שלו, דחקתי את הביישנות שלי לפינה כדי לרצות אותו. נכנסתי לבניין המוזנח, דלת הכניסה נעקרה ממקומה, תיבות הדואר היו שבורות, הבניין היה עלוב למדי. עליתי לקומה הראשונה כמו שאודי הדריך אותי, ודפקתי בדלת. גבר שעיר ללא חולצה פתח לי את הדלת. הייתה לו סיגריה בפה מלא בשיניים עקומות. זרועותיו היו מלאות בכתובות קעקע, הוא נראה טיפוס שהיה גורם לי לעבור לצד השני של הרחוב בלילה חשוך. אמרתי לו שאודי שלח אותי, הוא הביט בי במבט מוזר, אך כשהוא הבחין במעטפה גיחך, לקח אותה, והגיש לי אחרת במקומה. זאת הייתה מעטפה גדולה ללא שם או כתובת. הלב שלי דפק במהירות, לחשתי שלום וברחתי משם. הגעתי לאודי מתנשפת, אודי חייך חיוך רחב, "התגעגעתי אלייך" הוא אמר, המילים שלו והמבט שלו השכיחו ממני את הגבר המפחיד מהדירה.

אודי אמר שהוא לא רוצה להיפרד, אבל הוא חייב ללכת לקנות משהו, אז אם אני מוכנה לבוא איתו הוא ישמח. כמובן שהסכמתי. הלכנו לחנות למוצרי חשמל, אודי הציע שנתחזה לזוג נשוי, הוא אמר שזה יהיה משעשע לראות את השוביניזם של המוכרים, הם תמיד פונים לגבר ומתעלמים מהאישה. נכנסנו לחנות ואודי התלהב כמו ילד בחנות ממתקים, הלך בהתלהבות ממדף למדף עיניו בורקות משמחה. הוא בחר מחשב נייד, הכי יקר שיש, מדפסת עם סורק ומכונת צילום, ודיוידי. אודי הסביר למוכר שפרצו לנו לדירה ובגלל זה אנחנו משלימים ציוד. הוא חייך אליי חיוכים מלאי משמעות בכל פעם שהמוכר דיבר רק אליו, וגם אמר לי "מה דעתך יקירה?" מידי פעם, אהבתי את זה שהוא קורא לי יקירה, היה לי נעים שביום הראשון שבו אנחנו יוצאים אנחנו כבר קרובים אחד אל השני.

"את יודעת מה הכי ידהים אותם?" הוא שאל כשחיכינו לתורנו בקופה, "כשנגיע לקופה תשלפי כרטיס אשראי ותשלמי" לרגע נבהלתי, אבל אודי העביר לי בגנבה כרטיס אשראי מהכיס שלו, שאלתי אותו, אבל מה עם החתימה, הוא אמר שהם אף פעם לא בודקים אותה, ושאני יכולה לכתוב פשוט שושנה, והם לא ישימו לב. בקופה נתתי למוכרת את הכרטיס שאודי העביר לי, היא העבירה אותו, ואני חתמתי שושנה, כמו שסיכמנו. הרגשתי שותפה לדבר עבירה עם החבר החדש שלי, אף פעם לא חתמתי על כרטיס של גבר, וזה הלהיב אותי. תוך שעות ספורות הפכתי מרווקה בודדה ומשועממת, לאישה נשואה שקונה לגבר שלה מוצרי חשמל.

כשכל המוצרים היו בעגלה, הבנתי פתאום שלא נוכל לקחת הכל באופנוע, אודי אמר לי שיש לו רעיון, חיכיתי לו עם העגלה ליד הכניסה לחנות, היה קריר והתחיל לטפטף, הסתתרתי מתחת לגגון בכניסה מחכה לו, אחרי כעשר דקות אודי הגיח במכונית גדולה ויפה, "בואי יקירה" הוא קרא לי, "נכניס את הדברים לאוטו", עמדתי המומה, לא מבינה, אודי חייך והכניס הכל לרכב. הוא הסביר שהאוטו הוא של חבר שלו שגר ממש מאחורי הסיבוב, נכנסתי לאוטו ונסענו, אני והגבר שלי. הגשם התחזק ודפק על החלון, המגבים נעו במהירות, מפסידים במלחמה נגד טיפות הגשם הגדולות, אבל אנחנו היינו בתוך הנוחות והחום של האוטו. כבר לא פחדתי להיות לבד. חייכתי לעצמי חיוך מאושר, אמרתי לו שהיום הזה ייחקק במוחי לעד. אודי אמר שהוא בטוח בכך. כשהגענו לדירה שלי, הצעתי לו לעלות, אבל אודי אמר שהוא לא יכול כי יש לו עוד הרבה עבודה הערב. הוא רק חייך אליי את החיוך הכובש שלו, הודה לי שהתלוויתי אליו הערב ונישק אותי נשיקה שגרמה לי לרעוד בכל הגוף.

רצתי בין טיפות הגשם, דילגתי מעל השלוליות, טיפסתי על המדרגות שבכניסה לבניין שלי, הרגשתי שאני מרחפת, נכנסתי לבניין, זורחת, הרגשתי שהאש של אודי דבקה בי. בכניסה לבניין עמדה מראה גדולה ומוארת, מתחתיה הייתה אדנית מלאה בפרחים זהובים. הסתכלתי על עצמי במראה, אבל הפעם לא עצובה וחפוית ראש, אלא בטוחה בעצמי, סקרתי את הגוף שלי בהנאה, עכשיו לא נראיתי לעצמי גרומה וכפופה, קומתי גבהה, החזה שלי גדל, נראיתי נשית ומושכת. השיער שלי שנרטב מהגשם נראה נוצץ ובורק. פתאום שמתי לב שכל הערב שהסתובבתי עם אודי ענדתי את התג שלי מהעבודה על המכנסיים. התג עם השם שלי "מיכל גלבוע". ואז קפאתי.