אני בכלל מסיפור אחר

אני מתעוררת רטובה מזיעה קרה מתיישבת במיטה ומביטה על חדרי הריק בבהלה. אין רעש של גשם, הכל שקט וחם. אני בודקת את השעון, השעה ארבע ושלושים לפנות בוקר. אני קמה, הולכת למטבח ושותה כוס מים קרים מהמקרר. מה פתאום גשם באוגוסט? אני חושבת, מנסה למצוא הגיון בחלום. חוזרת למיטה, מנסה להירדם ללא הצלחה. מסתובבת שוב ושוב במיטה, המחשבות לא נותנות לי מנוח. אם הספר זה רוני, אני מנתחת את החלום, אז מה לעזעזל הגמדים מייצגים? אני מחליטה להיפרד מרוני בפעם המאה, משוכנעת שהפעם זה סופי. הפעם אני אצליח להתנתק.

הכרתי את רוני בעבודה, החודש הראשון שלי היה האחרון שלו. הוא היה הראשון שחייך אליי, שהתעניין בי, שהתייחס אליי כשווה, למרות שאני בסך הכל מתמחה. שאר עורכי הדין במשרד התייחסו אליי כאל עבד נרצע, אבל לא רוני. יצאנו לארוחות צהריים ביחד בחודש הזה, וכשרוני עזב למשרד סמוך החלטנו שאין סיבה להפסיק את המסורת, והארוחות נמשכו. היינו חברים טובים בערך חצי שנה. רוני היה מספר לי על הצעדים הראשונים של הבן שלו, על המילה הראשונה, ואני הייתי מספרת לו על דייטים כושלים ועל גברים שנראו מקסימים אך התגלו כנבלים. חיי הרווקות המתסכלים שלי נראו זוהרים בעיני רוני ואילו אני התקנאתי בו על חיי המשפחה החמים והבטוחים שלו.

אני לא בטוחה מתי בדיוק הקשר שלנו הפך להיות אישי. אני חושבת שרגע הקסם בו התחלתי לראות אותו באור אחר היה אחרי סיפור על גבר שעזב אותי, הוא אמר שהוא לא מבין איך גבר כלשהו יכול לסרב לי. המשפט הזה שלו הימם אותי. לא חשוב איך הכל התחיל, העיקר שזה התחיל. ואיכשהו בגיל עשרים ושש, במקום להיות רווקה מתהוללת או מאושרת במערכת יחסים אני תקועה במערכת יחסים סודית. רוני מאד אוהב את אשתו, אף פעם לא יעזוב אותה, הוא מרגיש חרא שהוא בוגד בה, אבל מה לעשות אי אפשר לעמוד בפני. הוא תמיד אומר לי שאני צריכה לעזוב אותו, שאני לא אבזבז את הזמן שלי עליו. בשנה שאנחנו נאהבים עזבתי אותו לפחות עשר פעמים, אבל רוני תמיד רוצה להגיד מילות פרידה "לעשות את זה יפה", להיפגש בפעם האחרונה, להישאר חברים, וכך תמיד אנחנו חוזרים עוד לפני שנפרדים. אם אני המאהבת שלך אז מה אתה שלי? שאלתי אותו פעם. עוד פעם את מתחילה עם השטויות שלך, הוא השיב. רוני לא אוהב להתעסק בסמנטיקה, הוא לא אוהב להתעסק בפרטים.

קמתי מהמיטה, התייאשתי מהשינה הכנתי לי קפה קר, וניסיתי למצוא משהו שווה צפייה בטלויזיה. אין הרבה תוכניות מעניינות בחמש בבוקר. זיפזפתי עד שש והלכתי להתרחץ, החלטתי לצאת מוקדם לעבודה. בדרך לעבודה ניסיתי לברור מילים, לתכנן משפטים שיציגו באופן מוחץ את עמדתי. מילים שלא יתנו לרוני לשכנע אותי להישאר. מילים שיעזרו לי להילחם בפחד הזה המשתק של להיפרד ממנו ולהישאר ללא עוגן. הייתי בטוחה שהפעם אני אצליח. דיברתי עם רוני בעשר בערך, הוא התקשר כדי לבטל את ארוחת הצהריים היומית, הוא צריך ללכת לבית משפט. אני לא יכולה להיפרד ממנו בטלפון, חשבתי, ולא אמרתי שום דבר שיסגיר את סערת נפשי.

הדבר הכי מוזר במערכת היחסים שלי עם רוני הוא שאני לא בטוחה שאני אוהבת אותו. אני חושבת שאני יותר קשורה אליו מאוהבת. אני מרגישה שהוא חלק מחיי, אם משהו קורה לי אני מידי חושבת איך לספר לו. אבל האם זאת אהבה? לפעמים הוא מספר לי דברים על עצמו שגורמים לי לעצור ולחשוב, אותו אני אוהבת?אותו? לפעמים אני חושבת שאם הוא היה באמת שלי, הייתי נפטרת ממנו כמו שנפטרתי משאר הגברים בחיי.

כשאנחנו במיטה אני אוהבת אותו, אני אוהבת אותו בגוף, אני אוהבת אותו במילים. אחר כך, אחרי שהוא הולך ואני נותרת לבדי, אני חושבת ששיקרתי, שזאת לא אהבה.

רוני אוהב אותי, ככה הוא אומר. הוא אוהב גם אותי וגם אותה. הוא מאמין בהדחקה, הוא פעם אמר לי שהדחקה זאת ההברקה הכי גדולה של המוח האנושי, בלעדיה לא היינו יכולים להתקיים. אם לא היינו מדחיקים, היינו צריכים להתמודד עם העובדה שבכל רגע חיינו עלולים להסתיים. אנחנו מדחיקים כדי להתמודד עם אי הוודאיות של החיים. רוני ניכס לעצמו את ההדחקה, הוא משתמש בה כדי לחיות בשלום עם עצמו, עם אשתו ואיתי. הוא פשוט לא מתמודד. בהתחלה ניסיתי להבין איך הוא יכול לחיות ככה, מאוהב בשתינו, אבל הוא סירב לדבר על זה, הוא אמר שהוא מעדיף להדחיק.

לפעמים הוא משתתק, לא מתקשר, וכשאני מתקשרת הוא מרוחק, כשאני מנסה להבין מה קרה הוא מסרב לדבר על זה. מרגיז אותי זה שהוא לא משתף אותי ברגשות שלו, בימים כאלה אני מרגישה קשורה אליו יותר מתמיד, כאילו עניבת חנק כרוכה על צווארי ורק הוא יוכל לשחרר אותי. ואז אחרי יום או יומיים של התרחקות כזאת הוא חוזר לחזר אחריי מלא בהתלהבות, כאילו כלום לא קרה. ואני כמו כלבלב תועה מקשקשת בזנבי בשמחה במקום לבעוט בו בחוזקה.

את ארוחת הצהריים אכלתי לבדי, הזמנתי לי אוכל סיני ואכלתי במשרד מול המחשב. עבדתי רצוף כל היום מתאמצת לסלק רוני ממחשבותיי, נלחמת בעייפות המצטברת מלילות ללא שינה. חזרתי הביתה מאוחר, בדרך חשבתי שמחר אני חייבת לדבר איתו, מחר. אכלתי מנה חמה מול סיטקום טיפשי בטלויזיה והרגשתי איך העייפות מתגברת והשינה משתלטת עליי.

אני עומדת על פסגת הר מושלג, לבושה במעיל סקי לבן, על ידי כפפות, כובע צמר חם על ראשי ועל רגלי מחלקיים. אני מחליקה במורד ההר, דגלים אדומים מתנופפים בצידי המסלול. הרוח הקרה מקפיאה לי את הלחיים. אני שמה לב שאין אף דגל או שלט, אני חושבת שסטיתי מהמסלול, אני מסתכלת לכל הכיוונים בפחד, מחפשת לשווא גולשים נוספים. השיפוע חד ואני דוהרת קדימה, אני מבחינה בסלע ענק לפני. המחליקיים שלי נתקלים בסלע ואני עפה קדימה, אני עפה רחוק ונוחתת על גבי. כאב חד. לפתע מופיעים מולי שלושה גמדים, הם לובשים בגדי סקי ירוקים, עם כובעים ומשקפיים, אני נאנחת מכאב, צועקת לעזרה, אבל הם שרים: “למה לא בדקת את המסלול, למה לא בדקת את המסלול” שוב ושוב.

אני מתעוררת בצעקה. השעה שתיים ורבע, נרדמתי על הספה, כואב לי הגב.

אחד הדברים שקשים לי עם רוני זה הסודיות. אני לא יכולה לקחת אותו להורים שלי לארוחת יום שישי, לא יכולה לספר עליו לחברות שלי, אין לי עם מי לנתח את מה הוא אמר ומה עניתי. התרחקתי מהחברות שלי כי קשה לי עם הסודיות, אני לא יכולה להסביר להן את הדיכאונות, לכן אני מעדיפה להיכנס לשריון שלי לבד משתמשת בעבודה כתירוץ לחוסר זמן לשיחות נפש. עוד דבר שמשגע אותי הוא חוסר הידיעה. אני לא יודעת איפה הוא עכשיו, מה הוא עושה, איך הוא מרגיש. אם תהיה לו תאונה איומה, אני לא אדע, אף אחד לא יידע שצריך להודיע לי. יכול להיות שהוא שוכב עכשיו גוסס בבית חולים אחרי התקף לב קשה ואני לא יודעת. זה משגע אותי. פעם שאלתי אותו אם גם לו קשה לא לדעת מה איתי, הוא לא הבין מה אני רוצה ממנו.

אני חייבת לגמור איתו. עדיף להתנתק ולא לדעת כלום. לפעמים אני חושבת שאולי עדיף שהוא ימות באיזו תאונה מחרידה, ככה אני אהיה בטוחה שהוא ייצא מהחיים שלי לתמיד. האם זאת אהבה?

קמתי מהספה, מותחת את הגב, גוררת את רגליי לחדר השינה. את המשך הלילה עשיתי במיטתי, עם ראש מפוצץ, נרדמת ומתעוררת בבהלה, רואה בראשי תסריטים דימיוניים לפגישה שתיהיה האחרונה. בסביבות חמש הגעתי למסקנה שכדי שהפרדה תהיה סופית היא חייבת להיות בטלפון, אסור לי לפגוש אותו.

ואז נרדמתי. ישנתי עד תשע, התעוררתי ממריבה של השכנים הצעקניים שלי, ויצאתי לעבודה.

בעבודה חיכיתי לסימן חיים ראשון ממנו, אני לא יכולה לתקשר לסלולרי שלו לפני שהוא מתקשר אליי, מטעמי בטיחות, וגם מטעמי שימור עצמי, זה שובר לי את הלב לשמוע את קולה של אשתו. שיננתי לי שוב ושוב את המילים שאני אומר לו, חושבת על משפטים נחרצים שלא יותירו דרך חזרה. הוא התקשר באחת עשרה. -מה שלום היפה שלי? הוא שאל. והלב שלי התכווץ. אמרתי לו שאנחנו חייבים להיפרד, שהקשר שלנו שובר אותי ושאני כבר לא יכולה יותר. הוא אמר שהוא מקבל כל החלטה שלי, הוא רוצה שיהיה לי טוב, ובהחלט אני צריכה לחשוב על עצמי לפני שאני חושבת עליו. הוא הרי כבר הרבה זמן אומר לי שעדיף לי בלעדיו. - אז בואי נדבר על זה היום בצהריים, פגישה אחרונה, את חייבת לי לפחות את זה, הוא הוסיף. סירבתי, לא נשברתי גם שהוא קרא לי "מתוקה שלי" וכשאמר שהלב שלו נשבר ושהוא כבר מתגעגע ושהוא רוצה שלפחות נשאר חברים. אבל הלב שלי התכווץ, הרגשתי שיש לי משקולת של טון על הלב. אמרתי לו שההחלטה שלי סופית ואני רוצה ניתוק מוחלט וסיימתי את השיחה, לא רציתי להישבר. המשכתי לעבוד עד הערב, שוב הזמנתי אוכל למשרד, אוכלת ועובדת. בכל רגע שנזכרתי בו אמרתי לעצמי "אני לא אוהבת אותו" והעלתי בזיכרוני אירוע בו הוא עצבן אותי. כשפניו עלו בדימיוני, דימיתי את עצמי מכה אותו, נותנת לו אגרוף שמעיף לו את הפנים הצידה בזמן שדם ורוק משפריצים מפיו, ממש כמו ברוקי.

בלי רוני גיליתי שאין לי עם מי לדבר, לא השקעתי בשום קשר מאז שאני איתו, לא התחברתי אפילו עם שאר המתמחים. הלכתי לעצמי קפה ופגשתי במטבח מתמחה צעירה, התחלתי לדבר איתה וראיתי שהיא קצת המומה מזה שפניתי אליה, אבל פטפטנו מעט וזה עזר לי להבין שאני אצא מזה. יש חיים אחרי רוני.

שוב עבדתי עד מאוחר. לקחתי מונית על חשבון הלקוח ונסעתי לביתי. החלטתי לפנק את עצמי והזמנתי פיצה, ראיתי את "זיכרונות אהבה מפירנצה" סרט ישן שתמיד מעודד אותי. אני אוהבת את הסרט הזה כי הוא על אהבה בלתי אפשרית שנגמרת בטוב, משהו שלא קיים במציאות. השתרעתי על הספה בסלון עם שמיכה קלילה והרגשתי איך העפעפיים שלי נהיים כבדים.

אני שוכבת על הספה שלי, הסלון אפוף עשן כתום. הטלויזיה פתוחה אבל אפשר לראות בה רק שלג. אני משתעלת, קשה לי לנשום. להבות ענקיות בוערות סביבי. פתאום מגיעים שלושת הגמדים, לבושים במדים אדומים של כבאים. שלושה צינורות מים ענקיים בידיהם, הם שרים "למה לא כיבית את התנור, למה לא כיבית את התנור" שוב ושוב. אני צועקת להם "תכבו את האש, תכבו את האש”, הם עוצרים את שירם, מסתכלים עליי וחיוך ערמומי על שפתותיהם. הם מכוונים את הצינורות אליי ופותחים אותם, פרץ מים אדיר שוטף אותי.

התעוררתי בסלון והוא היה אפוף עשן. פתחתי בבהלה את דלת הדירה וראיתי שהמסדרון מלא עשן. עשן שחור יצא מהדלת של השכנה, זאת שביני לבין עצמי אני מכנה "הזקנה”. רצתי לדירה שלה, דפקתי על הדלת, צילצלתי בפעמון, צעקתי לה אך היא לא ענתה. חזרתי לדירה, התקשרתי למכבי האש. הם אמרו לי שהם יגיעו ושבינתיים צריך לפנות את הבניין. רצתי שוב לדירה של הזקנה, וכשהיא לא ענתה, רצתי למעלה לקומה שלישית. הבניין שלנו הוא בן שלוש קומות, בקומה השנייה גרות אני והזקנה, מעלייי גר זוג ללא ילדים, אני מכנה אותם ה"צועקים" כי הם תמיד צועקים, זה מתחיל בגלל מריבות בטונים גבוהים ונמשך בסקס סוער ורועש. מולם גרים זוג הומואים בני חמישים, הם הועד של הבניין, אני באה אליהם פעם בחודשיים כדי לשלם והדירה שלהם תמיד מצחצחת ומבריקה. צילצלתי בדירות שלהם, הצועקים הגיבו דיי מהר, כנראה שהם היו לפני פעילות סוערת. הועד הגיבו קצת יותר לאט, הסברתי להם את המצב, הועד ירדו לקומה השנייה בניסיון לפרוץ את הדלת של הזקנה, הצועקים יצאו לחצר. המשכתי לקומה ראשונה. בקומה הראשונה גר אופנוען בצד אחד, תמיד עם הקסדה על הראש, נכנס ויוצא איתה כמו איזה פושע. ובצד השני גרה משפחה רוסית שני הורים, שני ילדים וסבתא, לא ברור אלי איך הם כולם נכנסים לדירת השתיים וחצי חדרים שלהם. הערתי את דיירי הקומה הראשונה ויצאנו כולנו החוצה מחכים למכבי האש. זאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי את האופנוען ללא קסדה, בחצי השנה שהוא גר פה, מעולם לא ראיתי את העיניים שלו. יש לו עניי שקד יפות ושיער שחור קצוץ. הועד יצאו אחרונים משתנקים מחוסר חמצן. הם לא הצליחו לפרוץ את הדירה של הזקנה, היא נשארה לכודה בתוכה.

מכבי האש הגיעו תוך כמה דקות, ואחריהם הגיע אמבולנס. מחוץ לבניין עמדנו כל הדיירים וכמה סקרנים, מחכים. הרוסים החזיקו את הילדים על ידיהם, נראה שהדרמה לא השפיעה על שנתם והם נראו מלאכים קטנים ושקטים. הועד החזיקו ידיים והסתכלו בעיניים דומעות על הבניין. הצועקים נכנסו לרכב שלהם ונסעו. וליד כולם עמדו אני והאופנוען, בלי שום דבר לומר.

מכבי האש פרצו את הדירה של הזקנה ומצאו אותה מוטלת ללא רוח חיים. עמדנו כולנו דוממים כשהיא חלפה על פנינו, גופה מצומקת על אלונקה. הבכי פרץ ממני כשראיתי את הגופה, צנומה היא שכבה השכנה ממול, זאת שאפילו לא טרחתי לברר את שמה. ישבתי על המדרכה רועדת ובוכה, האופנוען התיישב לצידי, הניח יד מנחמת על כתפי. -היא הלכה. הוא אמר. -אתה יודע איך קראו לה? -גברת שושנה יפת. הוא אמר. הופתעתי שהוא יודע, אני גרה מולה כבר שנתיים ולא יודעת את שמה, והוא תוך חצי שנה כבר ידע. הוא אמר שהוא עשה לה קניות לפעמים. הבניין היה אפוף עשן. הכבאים אמרו לנו שצריך לחכות שהעשן יתפזר. ובגלל שהעשן עולה למעלה אפשר בינתיים להיכנס רק לדירות בקומה הראשונה. הועד יצאו לפאב, הרוסים חזרו לדירה והאופנוען הציע לי קפה אצלו. לא היה לי לאן ללכת באחת וחצי בלילה לכן הסכמתי. קוראים לו יריב, לאופנוען. ישבנו עם הקפה עצובים, לא ידעתי מה להגיד, למרות שגרנו בשכנות מעולם לא דיברתי עם הזקנה, רק אמרתי לה שלום. יריב אמר שהוא חושב שהיא התאבדה, הוא אמר שהיא הייתה בודדה, היא מעולם לא נישאה ולא היו לה ילדים. הוא סיפר שהיא הזמינה אותו פעם לקפה אחרי שהביא לה חלב מהמכולת, שהיא אמרה לו אז שהיא מרגישה שהחיים שלה הם החמצה. ישבנו ובכינו ביחד, יריב הציע שנראה סרט רומנטי שהוא אוהב: "נוטינג היל" הוא אמר שככה לפחות נבכה מסיבות פחות טרגיות. צפינו בסרט ביחד, צחקנו ביחד, ובכינו ביחד. ישבנו ביחד ערים כל הלילה, לרגע לא נגמרו לנו נושאי השיחה. בבוקר אחרי לילה ללא שינה התנשקנו. עליתי לדירה שלי עייפה אך מאושרת פתאום נזכרתי שבכל הזמן עם יריב לא חשבתי על רוני.

הסוף