אני בכלל מסיפור אחר

מאז שאני זוכרת את עצמי ההורים שלי תמיד עסוקים, הם התחתנו בגיל מאוחר וכשנולדתי כבר הייתה לכל אחד מהם קריירה מוצלחת. הם היו זוג של אנשים שמכורים לעבודה ורגילים להשקיע רק בה ובעצמם ופתאום אני באתי והפרעתי להם, בגלל זה כנראה אין לי אחים.

אמא שלי יבואנית מוצרי קוסמטיקה, היא תמיד לבושה ומאופרת בצורה מושלמת. המראה החיצוני הוא אחד מהדברים הכי חשובים בעיניה. היא תמיד עובדת, הטלפון שלה תמיד מצלצל והיא תמיד עונה, היא לא מוכנה לפספס אף שיחה. אבא שלי גרוע באותה המידה, הוא שותף בכיר במשרד רואי חשבון ותמיד יש לו איזהו משבר בעבודה. הוא מאמין שבטלה היא דרך ללא מוצא. “יגעת ומצאת, תאמין" הוא הפתגם האהוב עליו. כשהוא חוזר מהעבודה הוא מקלח, אוכל ארוחה חפוזה וממשיך לעבוד בחדר העבודה. הם לא מבינים איך אני יכולה לחיות ולא לעשות דבר.

כשהייתי ילדה עברו ימים שלמים בהם כמעט לא ראיתי אותם. נשיקה חפוזה בבוקר לפני בית הספר היה הדבר היחיד שהם נתנו לי. סבתא שלי גידלה אותי, אליה הייתי הולכת כל יום אחרי בית הספר מקבלת חיבוק חם וארוך ולא מתחמק כמו של הוריי. היא הייתה מפנקת אותי במטעמים ובאהבה, היא זאת שהסבירה לי איך באים ילדים לעולם. היא זאת שלקחה אותי לקנות תחבושות כשקיבלתי את המחזור הראשון. לה סיפרתי על האהבה הראשונה שלי לרועי מלך הכיתה, והיא זאת שאמרה שהוא ישבור לי את הלב, וצדקה. כשהתגייסתי, אבא היה בפגישה חשובה ואמא הייתה בנסיעת עסקים לחו”ל, סבתא נסעה איתי באוטובוסים לבקו"ם כדי שלא אהיה לבד. היא אף פעם לא אכזבה.

התעוררתי בשבת בשתיים עשרה בצהריים. הלכתי למטבח והכנתי לי קפה. ראיתי את אבא בסלון קורא עיתון, הוא אמר שאמא בחדר כושר. שתיתי את הקפה בדממה לידו, כבר שנים שאין לנו נושאי שיחה משותפים. אחר כך הלכתי לחדרי להתלבש. חזרתי לסלון ואמרתי לו שאני יוצאת, -שוב? הוא שאל, -מתי תלמדי לפסיכומטרי? לקחתי איתי את ספר הפסיכומטרי ויצאתי.

זה היה יום חורפי שטוף שמש, השמים היו כחולים נטולי עננים, והשמש לטפה. הלכתי לכיכר, שמחתי לראות שהספסל האהוב עליי פנוי. בצד השני של הכיכר, ממש ממול, יש שני ספסלים סמוכים זה לזה, אלו הספסלים של הקשישים. הם באים לשם כל יום, חבורה של עשרה אנשים שיושבים צמודים על הספסלים, נדחקים אחד אל השני כדי שיהיה מקום לכולם. זה מרתק לצפות בהם, הם רחוקים מידי לכן אני לא שומעת על מה הם מדברים, אבל לפעמים כשהאווירה ביניהם מתלהטת והמריבות מלוות בצעקות ובתנועות ידיים אני שומעת רסיסי מילים, המריבות שלהם, כמו אצל כולם, הם על פוליטיקה.

כשהגעתי לכיכר הם שתקו, מידי פעם מישהו אמר משהו לשכן שלו, אך רוב הזמן הם פשוט שתקו, הסתכלו סביבם ושתקו. פתאום ראיתי שניים מהם צוחקים, מישהו כנראה סיפר בדיחה והאנשים הסמוכים אליו צחקו. כולם רצו לדעת על שום מה הציחקוקים והבדיחה עברה מפה לאוזן, וכמו במבנה דומינו, כל אחד ששמע אותה, צחק וסיפר אותה לאדם הסמוך לו, עד שדיירי שני הספסלים צחקו יחדיו.

ישבתי בצד השני של הכיכר, עם ספר הפסיכומטרי פתוח על ברכי, והרגשתי איך הצחוק המתגלגל שלהם מגיע גם אליי, זה היה נעים לראות אנשים מבוגרים כל כך צוחקים. חייכתי בהנאה.

כבר שנתיים אני באה לכיכר עם ספר הפסיכומטרי, שנתיים שאני יושבת איתו ולא קוראת אותו. ההורים שלי מנסים לשכנע אותי להירשם שוב לקורס, אך אני מסרבת.

חודש אחרי שהשתחררתי מהצבא העולם חרב. למדתי אז לפסיכומטרי, רציתי להגשים את חלומו של אבא ולהפוך לרואת חשבון ממש כמוהו. סבתא הזמינה אותי אליה לארוחת צהריים ביום ראשון ואני סירבתי בגלל שהשקעתי בלימודים. וכך הארוחה נדחתה מיום ליום עד ליום חמישי.

קבענו ביום חמישי באחת בצהריים. איחרתי כי רציתי להספיק עוד כמה תרגילים והגעתי באחת וחצי. דפקתי בדלת, אבל סבתא לא ענתה, צלצלתי בפעמון והיא עדיין לא ענתה. התפלאתי, סבתא תמיד בבית כשהיא קובעת איתי, היא אף פעם לא שכחה פגישה איתי. למזלי יש לי מפתח לדירתה עוד מהתקופה שהייתי באה אליה אחרי בית ספר, אחרת הייתי צריכה לחכות לה ברחוב. נכנסתי לדירה וריחות האוכל של סבתא הציפו אותה, אבל היה גם ריח אחר, של אוכל שנשרף. הלכתי למטבח, על הגז היו סירים מבעבעים, כיביתי את האש. חשבתי שאולי סבתא יצאה לקנות משהו ושכחה את האוכל על האש. הלכתי לפינת האוכל לבדוק אם היא השאירה לי פתק על השולחן, בתקופה שבאתי אליה אחרי בית הספר, היא הייתה משאירה לי פתק על השולחן אם היא הייתה צריכה לצאת. השולחן היה ערוך ולא היה עליו פתק. סבתא שכבה על הריצפה. צעקתי "סבתא", אך סבתא לא ענתה. היא שכבה ולא זזה, נענעתי אותה, אבל היא לא הגיבה. רצתי לטלפון והתקשרתי למד"א. בטלפון אמרו לי לחכות למטה, לא רציתי להשאיר את סבתא לבד אבל לא הייתה לי ברירה. רצתי למטה, חיכיתי דקות ספורות שנראו כמו נצח עד שהאמבולנס הגיע. רצתי עם החובשים לדירה, הם טיפלו בסבתא ובסוף העלו אותה על האלונקה. נסעתי איתם באמבולנס לבית החולים וכל הדרך הם טיפלו בה ללא הפסקה. בבית חולים הכניסו אותה לטיפול נמרץ והשאירו אותי במסדרון, ישבתי שם והרגשתי אבודה. ואז האחות באה אליי ושאלה אותי אם יש לה עוד משפחה, היא אמרה שכדאי להתקשר לכולם. אמא הגיעה דיי מהר, היא נתנה בי מבט חטוף ונכנסה למחלקה, אמרה שהיא הולכת לברר מה קורה. ידעתי שהיא לא תרפה עד שתקבל תשובות מספקות. היא נשארה בפנים רבע שעה ואז יצאה פניה היו נטולות הבעה.

-זהו, נגמר. אמרה

-נלך הביתה.

השבעה הייתה שקטה, לאמא אין אחים או אחיות והיא ישבה לבדה. בבקרים היו מעט מבקרים ואמא התעקשה שאני לא אשב איתה כל היום בסלון בתואנה שאני צריכה ללמוד. לא הצלחתי להתרכז בלימודים והרגשתי שלימודים שלי הם תירוץ בשבילה להימנע מחברתי. אחר הצהריים היה הבית מתמלא באנשים שאני לא מכירה, עמיתים של אמא שלי מהעבודה, הרבה נשים מטופחות ובחורות צעירות שהיו דומות לאימי הרבה יותר ממה שאני אי פעם אהיה. מעולם לא הרגשתי כל כך בודדה. איבדתי את האדם היחיד שהיה קרוב אלי, סבתא הייתה הכל בשבילי, היא הייתה לי אם ואב, אחות גדולה, חברה. היא הייתה הכל בשבילי ואני אכזבתי אותה. אם לא הייתי מאחרת באותו יום חמישי היא עדיין הייתה בחיים.

עברו כמעט שנתיים מאותו יום נורא ואני עדיין לא יכולה ללמוד. במקום זה אני מכלה אתה זמני בצפייה בזרים עם ספר פתוח בחיקי. מעמידה פנים כאילו גם אני חלק מזרם האנשים שבכיכר.

עננים הגיחו ממערב והסתירו את השמש, נהיה קר בכיכר. חבורת הקשישים מהצד השני התדלדלה, אך אני נשארתי במקומי. משפחה עם שתי ילדות בשמלות ורודות תואמות חלפו על פני . הם אחזו ידיים ושרו שירי חנוכה אף על פי שחנוכה כבר מזמן עבר. הם היו מאושרים כמו שאני מעולם לא הייתי. הסתכלתי על השעון, אחת עשרים ושבע, ידעתי שהוא יגיע בקרוב.

כמו בכל שבת הוא הגיע רץ עם מכנסיים קצרים וגופיה, גם בחורף. הוא חלף על פני באחת שלושים ושלוש, רץ עם אוזניות, הביט קדימה לא מודע לקיומי. ידעתי שהוא יחזור עוד חצי שעה. חיכיתי לו.

הוא חוזר בריצה שוב חוצה את הכיכר, לפתע הוא מועד ממש לידי, אני רצה אליו, שואלת אותו אם הוא בסדר, הוא אומר שכן אבל כואבת לו הרגל, אני עוזרת לו לקום, מובילה אותו לספסל שלי ונותנת לו מים מהבקבוק שלי, הוא מודה לי ומסתכל עליי בעיניים, הוא מחייך אלי, הוא מלטף את שערי ואומר "את כל כך יפה", אני מחייכת.

טיפות גשם החלו לרדת והפריעו לפנטזיה הקבועה שלי, הוא עדיין לא עבר בפעם השנייה אבל הגשם התחזק לכן החלטתי לעזוב את הכיכר ולחזור הביתה.

הגשם ירד יומיים, יומיים הייתי מרותקת לבית, הרגשתי שהקירות חונקים אותי. בערבים ההורים שלי הציקו לי לגביי הלימודים. וכאילו שזה לא מספיק אמא החלה במסע שכנועים שמטרתו הירשמותי לחדר כושר. היא הסבירה שזה גם יעזור לי להוריד את חמש הקילו המיותרים שהעליתי בצבא, וגם יעזור לי במציאת גבר, יש גברים ממש שווים בחדר כושר שלה. איכשהו השילוב של אמא שלי ושל "גברים שווים" גורם לי בחילה.

בקושי שרדתי את הימים האלה בבית, מזל שברוב שעות היום הם בעבודה והבית עומד לרשותי. רוב הזמן התכרבלתי בשמיכת הפוך שלי בולעת ספרים ללא הפסקה.

ביום שלישי פסק הגשם. בצהריים הלכתי לכיכר, האויר היה קר ונקי, ניראה שהגשם ניקה את כל הזוהמה מהעיר. לבשתי מעיל ארוך למקרה שהספסלים עדיין לא התייבשו, הקשישים לא היו שם, רק חיה הייתה שם. חיה היא אישה בודדה המאכילה את חתולי הרחוב. היא בשנות החמישים לחייה, מוזנחת, לבושה בסחבות ומסתובבת תמיד עם שאריות מזון בשקיות אותם היא מחלקת לחתולי הרחוב. חיה היא היחידה מדיירי הכיכר הקבועים שמדברת איתי,אבל היא מדברת עם כולם. -שלום מותק. היא אמרה. -ראית את מנחם החתול שלי, הוא שחור עם רגל אחת ועם עיגול לבן מסביב לעין שמאל? -לא, עניתי. -אז תפתחי עין בשבילי, היא ביקשה, הסכמתי. כשחיה שאלה אותי על מנחם בפעם הראשונה חיפשתי אותי שלושה ימים, אבל מאז הבנתי שאף על פי שחיה ממשיכה לחפש את מנחם, הוא כבר מזמן לא בין החיים. שנים רבות היא שואלת את העוברים ושבים בכיכר אם הם ראו אותו והם עונים בשלילה. בכל פעם שאנו נפגשות בכיכר היא שואלת אותי את אותה השאלה בדיוק ואני תמיד מבטיחה לעזור. לפעמים אני פוחדת שגם לי מצפה עתיד דומה לזה חיה, אישה תימהונית ובודדה שרק החתולים מארחים לה חברה.

נשארתי בכיכר עד הערב, לא היה לי מקום אחר בו העדפתי להיות. חיכיתי לאצן, הוא רץ בכיכר בדרך כלל ביום שלישי בשעה שמונה וחצי. אבל הפעם הוא לא בא, חיכיתי עד תשע ורבע, אך הוא בושש לבוא. התפלאתי מפני שהוא אף פעם לא מחמיץ ריצה. קמתי מהספסל שלי החלטתי לחזור הביתה, ואז ראיתי אותו, כמעט לא זיהיתי אותו, הוא לבש ג'ינס וחולצה מחויטת והוא לא היה לבד. הוא הלך מחובק עם בחורה יפה ומאופרת. מטופחת, אמא שלי הייתה אומרת. היא הייתה לבושה בחצאית קצרצרה ומגפיים עד לברכיים. היא הייתה ההפך ממני.

עצובה וחפוית ראש יצאתי מהכיכר בדרך לביתי. כבר שנה שאני מפנטזת עליו, בטוחה שיום יבוא ונהיה ביחד ותוך שנייה אחת הכל התמוסס. מה חשבתי לעצמי, שהוא ילך עם אחת כמוני שבוהה באנשים?

הלכתי הביתה וספר הפסיכומטרי מכביד עליי יותר מתמיד. עמדתי מחוץ לבית ולא יכולתי להיכנס, לא הייתי מסוגלת להתמודד עם הביקורת של ההורים שלי, עכשיו כעולם הפנטזיות שלי נחרב.

-הילה! שמעתי קול קורא בשמי. מהצד השני של הרחוב התקרב בחור צנום וגבוה, היה בו משהו מוכר אבל לא הצלחתי להיזכר מאיפה אני מכירה אותו.

-את זוכרת אותי? הוא שאל. -הייתי דלוק עלייך בחטיבה. הוא אמר וחייך אליי חיוך יפה עם גומות חן. היה לו חיוך שאי אפשר לשכוח. זה היה רועי, זה ששבר לי את הלב בכיתה ח', לא נפגשנו מאז שעברנו לתיכון. -גם את לומדת לפסיכומטרי? שאל והצביע על הספר שבידי. -כן, מלמלתי. הוא סיפר לי שהוא לומד לפסיכומטרי, הוא התחיל קורס אבל זה ממש לא בשבילו, אולי נלמד ביחד? הוא הציע . קבענו למחרת בבוקר אצלו.

נכנסתי הביתה עם חיוך גדול נסוך על פניי, בפעם הראשונה מאז שסבתא נפטרה היה לי למה לצפות. הלכתי לחדר שלי, פתחתי את ספר הפסיכומטרי התחלתי ללמוד, הפעם באמת.

הסוף