חברה של קרובי משפחה שלי שלחה לאבא שלי מכתבים מתורגמים מאמא שלו לחברה שלה.

עכשיו, זה נורא מיוחד בגלל שאמא של אבא שלי מתה כשהוא היה בן חמש, טבעה כשקפצה לתוך מערבולת בכדי להציל את אחותו.

לא הכרתי את סבתא שלי (לא משהו כל כך חריג), אבל בעצם גם אבא שלי לא הכיר את אמא שלו.

לפי סיפורים ומכתבים אני יודעת שהיא הייתה אישה מאוד חזקה ומיוחדת. אישה גדולה מהחיים, שמחה ומלאת הוקרת תודה, שחקנית וכותבת (היא אפילו הוציאה ספר ביוונית!), ובעיקר היא הייתה אישה אוהבת.

אני קרויה על שמה: חן-חנה.

שנתיים לפני שאבא שלי (הבכור מבין שניים) נולד, היא ילדה בת שמתה שעה לאחר הלידה. הייתה לה בעיה גנטית שעוברת רק דרך האמא (ולכן אני ילדה מבחנה, אבל לי לא תהיה את הבעיה כי היא עברה אלי מאבא), ואצל התינוקת הבעיה הייתה רצינית מידי.

במכתבים המתורגמים שכתבה לחברתה שבצרפת כתבה בעקבות המוות-

" זהו, נגמר עם התינוק. זו היתה תינוקת שמתה שעה אחרי הלידה. היה לי זמן לראות את העיניים שלה. גדולות מידי, וצעקה קטנה חנוקה מתמשכת. אני מתחילה מחדש ברגע שאני קמה. זה היה קשה. זה היה לא יאומן, בכל זאת הדבר היחיד שיש לי להגיד לך: רימונה תעשי ילד, זה הזמן שבו נולדים מחדש. זה הזמן לגלות מחדש את הכל.

אני מנשקת אותך חזק חזק. "

זה היה כל כך חזק בשבילי לקרוא את המכתבים האלו.

בכל פעם שנגלה אלי דבר חדש לגבי סבתא אני נמלאת בפליאה והתרגשות, געגועים לדבר שמעולם לא הכרתי. בשנה שעברה מצאנו קסטות שבהן היא הקליטה את עצמה מקריאה מהתורה, ומקריאה לאבא שלי סיפורים על "דודי שמחה".

זאת הייתה חוויה כל כך חזקה בשבילי, היה לה קול של שחקנית וריש מתגלגלת כזאת, כמו של שדרני הרדיו של פעם.

משהו שהיא כתבה על מתבגרים-

" אני נזכרת כמה זה היה כבד ומטופש להיות מתבגרת. זה גיל עצוב וטיפשי. וגם עכשיו הם עושים עלי את אותו הרושם. ראשים פנאטיים, קשים, סנטימנטליים ללא רגש, עליזים אבל בלי שימחה. עצובים ללא עצבות. בעייתיים בלי בעיות. זה מדהים ההבדל בין הסטודנטים לבין האנשים שכבר סיימו ומתחילים לעבוד. הם כבר אנושיים. "

ומשהו על פסיכולוגים-

" אז זה נגמר? עושים מהחיים מחלה? הבדידות? חוסר האהבה? חוסר העניין נקרא מחלה. ואז הולכים לרופא בשביל כדורים, ברגע שהעולם מתהפך. הרוע , המלחמה, הרעב, חוסר הצדק, הסרטן. התקפי לב שולטים. אנחנו מתעלמים מהם. נסגרים כולנו בחדר הקטן ומשלמים למישהו כדי שיקשיב לנו, כדי שנרגיש לחצי שעה בשבוע שאנחנו מרכז העולם. זה לא כך. אז מה זה? לסבול? למה לא אם זה מה שקורה לנו עכשיו? אם יש לנו כסף להוציא, למה לא לקנות מכונית או לתרום אותו? או להוציא על לימודים? או ללמוד על יהדות בשיעורי ערב....

האם את יודעת שהיהדות היא תזה פסיכואנליטית מההתחלה ועד הסוף?

להתאבד זה לסרב לחיים, זאת זכות.

אבל להפוך את החיים למחלה כדי להימלט מהקושי להקדיש את עצמך למשהו או למישהו, זה להפוך את עצמינו למגוחכים?? 

...

עדיף להפוך לחסרת בושה, חסרת מוסר, זונה - רווקה זקנה, עדיף מאשר להפוך למגוחכת. ואנחנו הופכים למגוכחים, תוך כדי דיבור על עצמינו למישהו שמוכרח להקשיב בעד כסף. "

היא ממש מצחיקה אותי, אני כל הזמן מפנטזת על איך היה לפגוש אותה, לדבר איתה, לחבק אותה...

אני ממש צריכה לקרוא את הספר שלה, והפעם לסיים אותו, אני כל כך אוהבת את איך שהיא כותבת.