מעולם לא התרגשתי כל כך מיום הזיכרון. 

אתמול בערב שירי הלוחמים שהשתתפתי בו ובכיתי כמו תינוקת (בעיקר על שירים על ילדים ואהובים שהלכו ולא חזרו),

היום בטקס של העבודה של האמא של הג'ינג'י, שבו כל מי שדיבר סיפר את סיפורו של חייל אחד מכל מלחמה ומבצע מאז קום המדינה.

אני בוכה ואני כואבת, ומרגישה כל כך גאה להיות ישראלית.

היו לי תמיד בעיות עם ההגדרה שלי כ"יהודיה" , בעיקר בגלל החיבור הזה בין הלאום לדת, אבל מה שאני מכריזה בקולי קולות גאים-

אני ישראלית. צברית גאה.

ואני לא יכולה כבר לחכות להתגייס, לתרום את חלקי בלעזור לארץ הזאת, שלא משנה מה אני אעשה- היא חלק כל כך גדול ממני.

אולי זה כי התבגרתי...

אני לא יודעת מה עובר עלי, בחיים לא הרגשתי ככה...

הקליפ הזה מ- hair מרטיט לי את הלב בכל פעם מחדש.

ואני תמיד בוכה שם.