עיסוי גוף מקצועי משולב עם רפלקסולוגיה. עם שמני גוף. פשוט ריחפתי אחרי זה...

אני... הרבה יותר ממרוצה.

קודם כל, סיימתי את סדרת "הצל" של אורסון סקוט קארד (הסדרה הממשיכה של המשחק על אנדר). פשוט סדרה מדהימה, סופר מצויין פשוט. אני חולה עליו.

עכשיו אני בשלבי סיום של the princess bride, ספר שתמיד רציתי לקרוא (אני יודעת את הסרט בעל פה), והוא מקסים בטירוף! כתוב בצורה כל כך אינטליגנטית ומשעשעת, טוב מהסרט בכל כך הרבה רמות... אני ממש מתענגת עליו.

חזרתי לקרוא המון, ואני קוראת רק באנגלית, גיליתי שאני נהנית מזה יותר, אבל רק בתנאי שזאת שפת המקור של הספר.

אז אחרי the princess bride אני אקרא את "אשמת הכוכבים" של ג'ון גרין (vlog brothers) ואחר כך את שיר של אש וקרח!

אני אוהבת ספרים כל כך, ומרגישה כל כך ילדת כאפות XD

היה לי וולנטינס דיי ממש נוראי.

כאבו לי הרגליים, כאב לי הראש וכל הגוף, הייתי על הרגליים בצעידה די נמרצת מארבע ורבע עד שבע (כמעט באופן רציף)...

התשתי את עצמי לחלוטין, והתגעגעתי נורא לג'ינג'י שלי. מה שלא עזר לראות את הזוג-חברים שלי מתכננים ערב רומנטי אצלו עם ארוחה רומנטית

ובילוי מלא קצפת לאחריה. זה לא נחמד, הדמיון הוויזואלי שלי מפותח קצת יתר על המידה, אם יורשה לי לומר.

היה לו שוב את הקטע של "אני צריך להיות לבד", מה שלא מעליב אותי אף פעם, אבל הייתי ממש צריכה אותו ומצאתי את עצמי יושבת בפינה חשוכה במתנ"ס

ובוכה. וקצת מדברת לעצמי ואליו ולאוויר, בניסיון להרגיש יותר טוב.

אבל בזמן השיעור (פיתוח קול קיבלתי את אחד מהסמסים הכי חמודים ויפים שאי פעם קיבלתי. אחד הדברים הכי יפים שהוא אי פעם אמר לי, מה שגרם לי להרגיש יותר טוב...

בכל מקרה, בערב חזרתי הביתה, מותשת וקיטשית ומתגעגעת, ומה שקיבלתי הייתה שיחה של שעתיים של נזיפות בי.

שיחה שבה הוסבר לי שאני חלשה, ומה לא בסדר בי ומה אני צריכה לשפר.

שאני לא צריכה לבכות כל הזמן, שאני צריכה להתמודד כי אני אשבר כשהוא יהיה בצבא, וזה ממש עוד מעט ומה אני אעשה...

לא בכיתי בשיחה הזאת, הייתי חזקה. באמת.

אבל זה היה מאוד קשה.

זה היה יום ממש מחורבן.

אבל לפחות הוא אמר לי את זה, ולא מישהו אחר שלא אוהב אותי.

שישבת היה מפגש אצל חברים, שהיה לי שם נחמד ממש, האמת. קיבלתי ארנק של סטאר וורס (אבל לצערי גיליתי שכתוב עליו "סטאר ווארז" בעברית. לא נורא, הוא יפה מרחוק! XD) והיינו עם חברים...

עשינו את ההארלם שייק, כי ממש שיעמם לנו וזה יצא ממש נחמד!

היה לי נחמד בכללי. דיברתי עם אנשים שלא דיברתי איתם ממש מזמן, עשיתי שטויות ונהייתי צרודה לחלוטין...

אני אוהבת מפגשים... <:

מחר אני באה אל הג'ינג'י שלי, הוא מארגן לי הפתעה שאין לי מושג ממנה, שום ניחוש למה זה הולך להיות.

אני חושבת שזה פיצוי על יום האהבה המחורבן, אבל לא בטוחה...

נראה איך יהיה, אני מאושרת שאני רואה אותו, אפילו אם הוא לא היה מארגן לי הפתעה (אבל זה ממש נחמד בכל מקרה).

הוא מאוד אוהב לארגן לי הפתעות, וזה מעולה כי אני מאוד אוהבת שהוא מפתיע אותי! אבל איתו זה ההפך- הוא שונא הפתעות, אם הוא מגלה שמתכננים לו משהו הוא חייב לשמוע מה זה ולא משנה מה. כזה חולה שליטה... 

אני כל כך אוהבת אותו, כזה אדיוט.

אז נראה מחר מה ההפתעה!

לילה קסום, אני יודעת שאני אשן טוב מאוד <:

אז זהו בערך, רציתי לחלוק.

תמליצו\תגיבו אם מתחשק לכם

אין לי אובססיה לבחורות עם שיער קצר, על מה אתם מדברים?!

שיהיה יום מגניב <:

חברה של קרובי משפחה שלי שלחה לאבא שלי מכתבים מתורגמים מאמא שלו לחברה שלה.

עכשיו, זה נורא מיוחד בגלל שאמא של אבא שלי מתה כשהוא היה בן חמש, טבעה כשקפצה לתוך מערבולת בכדי להציל את אחותו.

לא הכרתי את סבתא שלי (לא משהו כל כך חריג), אבל בעצם גם אבא שלי לא הכיר את אמא שלו.

לפי סיפורים ומכתבים אני יודעת שהיא הייתה אישה מאוד חזקה ומיוחדת. אישה גדולה מהחיים, שמחה ומלאת הוקרת תודה, שחקנית וכותבת (היא אפילו הוציאה ספר ביוונית!), ובעיקר היא הייתה אישה אוהבת.

אני קרויה על שמה: חן-חנה.

שנתיים לפני שאבא שלי (הבכור מבין שניים) נולד, היא ילדה בת שמתה שעה לאחר הלידה. הייתה לה בעיה גנטית שעוברת רק דרך האמא (ולכן אני ילדה מבחנה, אבל לי לא תהיה את הבעיה כי היא עברה אלי מאבא), ואצל התינוקת הבעיה הייתה רצינית מידי.

במכתבים המתורגמים שכתבה לחברתה שבצרפת כתבה בעקבות המוות-

" זהו, נגמר עם התינוק. זו היתה תינוקת שמתה שעה אחרי הלידה. היה לי זמן לראות את העיניים שלה. גדולות מידי, וצעקה קטנה חנוקה מתמשכת. אני מתחילה מחדש ברגע שאני קמה. זה היה קשה. זה היה לא יאומן, בכל זאת הדבר היחיד שיש לי להגיד לך: רימונה תעשי ילד, זה הזמן שבו נולדים מחדש. זה הזמן לגלות מחדש את הכל.

אני מנשקת אותך חזק חזק. "

זה היה כל כך חזק בשבילי לקרוא את המכתבים האלו.

בכל פעם שנגלה אלי דבר חדש לגבי סבתא אני נמלאת בפליאה והתרגשות, געגועים לדבר שמעולם לא הכרתי. בשנה שעברה מצאנו קסטות שבהן היא הקליטה את עצמה מקריאה מהתורה, ומקריאה לאבא שלי סיפורים על "דודי שמחה".

זאת הייתה חוויה כל כך חזקה בשבילי, היה לה קול של שחקנית וריש מתגלגלת כזאת, כמו של שדרני הרדיו של פעם.

משהו שהיא כתבה על מתבגרים-

" אני נזכרת כמה זה היה כבד ומטופש להיות מתבגרת. זה גיל עצוב וטיפשי. וגם עכשיו הם עושים עלי את אותו הרושם. ראשים פנאטיים, קשים, סנטימנטליים ללא רגש, עליזים אבל בלי שימחה. עצובים ללא עצבות. בעייתיים בלי בעיות. זה מדהים ההבדל בין הסטודנטים לבין האנשים שכבר סיימו ומתחילים לעבוד. הם כבר אנושיים. "

ומשהו על פסיכולוגים-

" אז זה נגמר? עושים מהחיים מחלה? הבדידות? חוסר האהבה? חוסר העניין נקרא מחלה. ואז הולכים לרופא בשביל כדורים, ברגע שהעולם מתהפך. הרוע , המלחמה, הרעב, חוסר הצדק, הסרטן. התקפי לב שולטים. אנחנו מתעלמים מהם. נסגרים כולנו בחדר הקטן ומשלמים למישהו כדי שיקשיב לנו, כדי שנרגיש לחצי שעה בשבוע שאנחנו מרכז העולם. זה לא כך. אז מה זה? לסבול? למה לא אם זה מה שקורה לנו עכשיו? אם יש לנו כסף להוציא, למה לא לקנות מכונית או לתרום אותו? או להוציא על לימודים? או ללמוד על יהדות בשיעורי ערב....

האם את יודעת שהיהדות היא תזה פסיכואנליטית מההתחלה ועד הסוף?

להתאבד זה לסרב לחיים, זאת זכות.

אבל להפוך את החיים למחלה כדי להימלט מהקושי להקדיש את עצמך למשהו או למישהו, זה להפוך את עצמינו למגוחכים?? 

...

עדיף להפוך לחסרת בושה, חסרת מוסר, זונה - רווקה זקנה, עדיף מאשר להפוך למגוחכת. ואנחנו הופכים למגוכחים, תוך כדי דיבור על עצמינו למישהו שמוכרח להקשיב בעד כסף. "

היא ממש מצחיקה אותי, אני כל הזמן מפנטזת על איך היה לפגוש אותה, לדבר איתה, לחבק אותה...

אני ממש צריכה לקרוא את הספר שלה, והפעם לסיים אותו, אני כל כך אוהבת את איך שהיא כותבת.