אז בן הזוג שלי בצבא כבר ארבעה חודשים, סיים קורס חובשים והתחיל שירות סדיר-

ובאופן מטורף ומדהים הוא הוצב במרחק הליכה מהבית שלי, כשיכלו להציב אותו בטבריה או בנגב.

שנתיים וארבעה חודשים ביחד, אוהבים וכבר מכירים האחד את השניה טוב מאוד.

התגברנו ממזמן על העובדה שיש בינינו הבדל של קצת פחות משלוש שנים, זה לא ממש הפריע לנו אי פעם-

אבל עכשיו הכל משתנה.

יש לו את החבורה שלו מהקורס, החבורה של ה"גדולים" מהצבא. חבורה שאני לא חלק ממנה, וזה בסדר!

אני באמת מאושרת בשבילו, החיים שלו נפלאים יותר משהיו אי פעם. הוא יוצא למסיבות ובארים עם החברים שלו, הולך איתם לקמפינג

ולמפגשים מסוגים שונים... ויש לו אותי, מה שאני מאוד מקווה חלק מכל האושר הזה.

אני מאוד דרמטית והורמונלית ורגשית כרגע, עמוק בתוך המחזור ובוכה המון בלי שום סיבה ברורה- אז כרגיל.

ממש קשה לי על זה שיש לו את החבורה הזאת. ממש. ברמה שזה תופס וחונק לי את הלב קצת לפעמים.

יש כמה סיבות לדעתי-

קודם כל, הפחד הזה שתמיד היה, שהעולמות שלנו נהיו יותר מידי שונים- הוא בצבא עם החברים שלו מהצבא והחיים הבוגרים שלו,

ואני הצעירה שעוד עסוקה בבגרויות ובית ספר שאי אפשר ממש להכנס איתה לבארים, כי למרות שהיא נראית מעל שמונעשרה, תמיד יש סיכוי שיבקשו

תעודת זהות ויעיפו אותנו מהמקום.

ועכשיו שיש לו את החבורה הזאת, אני מפחדת נורא שהוא פתאום יחשוב שלא מתאים לו, וילך עם מישהי שמבינה את העולם הזה, שגם בצבא וחוקית וכבר חיה את "החיים הבוגרים שלה".

סיבה שניה, החשש שגם אם הוא אוהב אותי ורוצה להיות איתי, הוא חושב שאני משעממת ופחות כיפית, ויעדיף את החבורה שלו על פני. 

bros before hoes? זה.

אני אהיה החברה הצעירה והמשעממת.

סתם פרצוף יפה וגוף לזיין.

די, אני סתם מלכלכת. אני רגישה ומקנאה ומתגעגעת ורק רוצה שהוא יגיד שגם הוא מתגעגע ושהוא אוהב להיות איתי...

ובעיקר רוצה לסיים עם המחזור הזה כדי שאני אוכל לחשוב בצורה נורמלית, כי כרגע יש לי ערפל של בכי ורגשיות שממלא לי את המוח.

סיבה שלישית ואחרת לגמרי- אני בודדה. פעם הייתה לי חבורה שהייתי רואה מלא ומדברת עם אנשים מלא, אבל עכשיו כולם (כולל אני) ממש עסוקים בכל הבגרויות ובית הספר, והמרחק מקשה וחברויות מתפרקות... אין לי חבורה יותר.

יש חבורה נחמדה שרואים פעם בחודשיים-שלושה, והיא הרבה פוחת מגובשת מפעם. 

אני תקועה בבית, ואני מרגישה ממש לבד. כשאני רואה כמה הוא יוצא וכיף לו עם החבורה המגובשת שלו אני נורא שמחה בשבילו שהוא לא תקוע בבית

מול המחשב כל הזמן, אבל אני גם מרגישה צביטה של בדידות וכמיהה לדברים האלה בדיוק.

החיים שלי הולכים להשתנות, הוא משרת ממש ליד הבית שלי- דבר שלכאורה ממש ממש מדהים, אבל יכול להיות קצת מסוכן.

התרגלנו להתגעגע, לא להתראות יותר מפעם בשבוע ולדבר הרבה בטלפון. עכשיו זה יהיה לישון ביחד לפחות שני לילות בשבוע, הוא כמעט רק אצלי ולא נפגשים יותר בסופי שבוע.

צריכים להתרגל מחדש ולבסס את מערכת היחסים מחדש, וזה מפחיד.

זה לא בהכרח דבר רע- אני מאמינה שאנחנו יכולים ושיהיה מדהים!

אבל זה קצת מלחיץ בכל מקרה.

אז מחר יש מפגש, יהיה נחמד, אני אראה הרבה אנשים שלא ראיתי כבר הרבה הרבה זמן- מה שתמיד טוב.

גם הג'ינג'י יבוא, ואולי ננסה להתנהג פחות כמו זוג ולהתנסות במערכת היחסים הפתוחה...

נראה איך אני ארגיש עם זה. הסכמנו שאם אני לא מרגישה בנוח מפסיקים מיד.

נראה מה יהיה.

מבולבלת, מעוצבנת, דומעת ובעיקר רגשנית בצורה מגוחכת להחריד-

אני.

אה כן, קניתי נעליים כאלה, יגיעו עוד שבוע

אני אהיה מאוד עצובה אם ישראבלוג יסגר.

התבגרתי פה. יש לי את הבלוג הזה כבר חמש שנים, הוא היה חלק ענקי מהחיים שלי.

אמנם אני כבר בקורי מעדכנת בו ובקושי נכנסת אליו, אבל הוא עדיין חשוב לי. 

זה מקום חשוב.

אני מייעצת וממליצה בחום לכל בלוגר שקורא את זה-

תגבו את הבלוג שלכם! תעתיקו כל פוסט שנראה לכם חשוב ותשמרו אותו על המחשב שלכם.

אני שמרתי חמש שנים שמתעדות התבגרות אישית וחשוב שיישמרו.

מי שקורא את זה- בבקשה תפיצו ותגידו לבלוגרים אחרים.

אם ישרא גם יסגר וגם יאבדו כמויות של מידע חשוב ותיעוד אישי-

זה יהיה עצוב מאוד.

זה היה מרתק ומרגש ונוגע ללב ובמיוחד ממש ממש מוזר-

לקרוא את הפוסטים שלי אחורה עד הפוסט הראשון.

לראות איך השתניתי, איך לא השתניתי,

לקרוא על החבר הקודם שלי שהייתי איתו פעמיים ובשתי הפעמים התייחס אלי כמו חרא ולא ראיתי את זה...

כל מיני.

בכל מקרה- תגבו את הבלוג שלכם.

זה חשוב.

בבקשה.