אני כל כך מפחדת בזמן האחרון, מפחדת מהכל. מפחדת בכללי. בעיקר אני מפחדת מהפחד עצמו.
אולי זה סוג של פרנויה, אני לא יודעת. יש לי בעיות שינה בזמן האחרון בגלל זה. אני פשוט כל כך פחדנית. מפחדת מהחושך כמו ילדה קטנה, מדליקה את מנורת השרטוט שלי בלילה כדי לא לישון בחושך, אמא אפילו קנתה לי מנורת לילה, אבל היא לא עושה מספיק אור בשבילי. כמו ילדה קטנה ומטופשת. מטופשת ופחדנית.
אני מפחדת להיות לבד, אני מפחדת שלא יהיה לי אף אחד לפנות אליו. במובן הזה אני כמעט תלותית בג'ינג'י. כשאני מפחדת אני ישר פונה אליו, או אל אבא או אמא. כמו ילדה קטנה. אני פתטית. שוקעת בפחדים של עצמי במקום להתגבר עליהם.
ה-MRI  לא עזר במיוחד, עם כל הבכי שלי. אני לא רוצה לעשות את זה שוב בחיים, זה היה אחד הדברים הכי מפחידים שעברתי.
עכשיו אני אפילו לא יכולה לקרוא את הספר המותח והמעולה שלי, כי הוא מפחיד אותי. הוא מלחיץ אותי ואני אפילו לא יודעת למה. הוא גורם לי פשוט לפחד, אפילו לא ממשהו מסוים.
ולפני כמה ימים ראיתי עם הג'ינג'י את באטמן הראשון, שמדבר על פחד. הסרט עצמו לא הפחיד אותי, אבל הוא גרם לי לחשוב על פחד, על הפחדים שלי, וכל היצורים המפחידים שאנשים הזו שם לא עזרו לי בכלל.
לקראת סוף הסרט התחלתי פשוט לבכות בלי שליטה. התכווצתי בכיסא שלי, חיבקתי את עצמי ובכיתי. בכיתי מפחד. כמובן שהוא עצר מיד את הסרט, וחיבק אותי, וליטף אותי ושאל אותי מה קרה. לא יכולתי לענות לו בהתחלה. יכולתי רק לבכות, לבכות מהפחד, לבכות מהפתטיות שלי, לבכות מהפרנויות שלי. הוא חיבק אותי וליטף אותי והחזיק אותי חזק. ראיתי כמה הוא נבהל, כמה הוא מפחד עלי. חיבקתי אותו חזק, עדיין בוכה, ומיששתי אותו. מיששתי אותו כדי לדעת שהוא שם, שהוא שומר עלי, שאני בטוחה איתו.
פחדים הציפו לי את הדמיון. פרצופים, תחושות, מצבים, מקומות. ליטפתי לו את הפנים, וכל כמה זמן הייתי חייבת להסתכל לו בעיניים, לדעת שזה עדיין הוא. לדעת שהוא לא השתנה למשהו אחר.
פרנויה. חרדה.
הוא נתן לי כמה זמן ככה, ואז שאל אם אני רוצה להתקלח ולישון, ואני מלמלתי שכן. לקח לי זמן לקום, וכשקמתי עטפתי את הידיים שלי סביבי, לא יכולה להוריד אותן. מנסה להגן על עצמי מעצמי.
הוא עזר לי לעלות במדרגות מהמרתף לקומה העליונה ומשם לחדר. בקושי הלכתי. רעדתי.
כל צללית קטנה גרמה לי לרצות לבכות.
הלכנו למקלחת. כל פעם שהוא עצר לסדר משהו, לסגור דלת או חלון, נצמדתי לקיר וחיבקתי את עצמי. לא הייתי מסוגלת לעמוד בחלל פתוח. כל תנועה מהירה שלו הבהילה אותי.
נכנסנו למקלחת. הוא סיבן אותי ועזר לי לשטוף את השמפו והמרכך מהשיער, הכל לאט ובטוח, לא להבהיל אותי. כמו ילדה קטנה. יצאנו, התנגבנו, צחצחנו שיניים והלכנו לחדר.
מיד נשכבתי על המיטה, צמודה לקיר. לא מסוגלת. לא יכולה. כמעט בוכה שוב. הוא בא, חיבק אותי, ליטף אותי להרגיע אותי.
בסוף הצלחתי להירדם אפילו בחושך מוחלט, כשאני צמודה לקיר והוא מחבק אותי. הצלחתי להרגיש כמעט בטוחה.
בבוקר כבר לא פחדתי כל כך. לפחות לא כל כך חזק.
אני עדיין מפחדת, ואפילו לא יודעת ממה.
זאת הייתה הפעם השנייה בחיים שלי שהיה לי התקף חרדה.

אה ואתה- כן אתה. אתה יודע שאני מדברת עליך. 
עצוב לי עליך, באמת. עצוב לי על מה שאתה עושה לעצמך.
חבל. 

Sometimes I just can't understand what is going through your mind. I really don't.

Stop changing your mind every ten seconds, bitch!

את כל כך צבועה, את יודעת?

כל כך מתעסקת בעצמך, ועדיין כל כך מתכחשת למשהו כל כך גדול בך.

דווקא את מכולם.

דווקא את, שכולם בטוחים שאת כל כך "גיי-פרינדלי"...

אני שונאת אותך, את מגעילה אותי.

מגיע לך לדעת את זה, מגיעה לך האמת בפנים.

רק חבל שאם אני הייתי אומרת לך את זה היית ממציאה תירוץ כמו "אבל את כבר בכלל לא מכירה אותי!".

אז שתדעי שאני כן.

כל דבר מלוכלך שאת עושה לה, אני יודעת עליו.

היא מספרת לי הכל, שתדעי, את כבר לא "החברה הכי טובה שלה".

את גורמת לה לבכות כל כך הרבה, חתיכת אגואיסטית טיפשה!

לא מגיע לה, את יודעת את זה?

ואני כל כך רוצה שתראי את זה, ואני כל כך רוצה שתשאלי אותי "זה עליי?"

ואני אגיד לך כן.

אני אגיד לך כמה את מטומטמת.

תצאי לבחורה המסכנה הזאת כבר מהחיים, חתיכת זנזונת אגואיסטית.

פחדנית.

לא מספיק לך כמה שקשה לה בלי מה שאת עושה לה?

לא מספיק כל הזוועות שהיא עברה?

דווקא שהיא הכי צריכה עזרה?

באמת שאני שונאת אותך. כל כך.

הועבר לי השרביט דרך איוקי המקסימה, אז הנה עשר עובדות שכנראה לא ידעתם עליי, ולפי מה שאיוקי קיוותה, רובן מיניות. לא יודעת למה, אבל זה יצא ככה. רוב הדברים שאנשים לא יודעים עליי הם מיניים, אז...

1. יש לי משהו כבר כמעט 11 שנים. מגיל 4. אני לא הולכת לכתוב אותו פה, כי אני מתביישת מידי. אף אחד מהחברים שלי לא יודע עליו, אפילו לא הג'ינג'י. אני מנסה להפטר מזה כבר שנים, וזה פשוט לא עובד. אני מגעילה את עצמי.

2. אני מפחדת מהחושך, אבל ממש מפחדת. כמעט כמו שאני מפחדת ממקומות סגורים.

3. למרות כמה שאני אומרת שלא אכפת לי בכלל ממה שחושבים עלי די אכפת לי לפעמים. לפעמים אני כל כך מפחדת ממה שיחשבו עלי. בעיקר שאריות מה"חנונית" של היסודי. מפחדת שייקראו לי חנונית, שייצחקו עלי כשאני על הבמה.

4. אני נורא מינית (לבקשת הג'ינג'י). כמה אנשים סיכמו שאני אלילת מין, משום מה. אבל באמת, אני נורא מינית. כמה אנשים אמרו לי שאני הולכת בצורה מינית, ושאני מתנהלת בביטחון עצמי סקסי, אז אוקיי- אני נורא מינית. מסתבר.

5. אני כבר לא רואה חדי קרן. ורק חמישה אנשים יודעים את זה, ובסדר הגודל של החברים שלי, זה ממש כלום.

6. בשביל איוקי שמקווה שאני אכתוב "דברים גסים", וכי לא הרבה יודעים את זה עליי- אני מאוד מאוד בעניין של משחקי שליטה. מאוד.

7. אני אודאופילית, שזה מושג שקיומו מוטל בספק (אני די בטוחה שהג'ינג'י המציא אותו), אבל זה אומר שקולות יכולים לחרמן אותי. לא סתם גניחות או משהו כזה שמחרמן את כולם, בכללי קולות. כן, זה מוזר.

8. יש לי בעיות במשפחה. לא משנה כמה אנשים יכחישו את זה, יש לי בעיות במשפחה. כל אחד מבני המשפחה הולך\הלך ליותר מפסיכולוגית אחת. ויש בעיות, אבל רובן נובעות בגלל הדברים הקשים שאבא שלי עבר, וכל מיני דברים אחרים. אני אוהבת את המשפחה שלי, ואנחנו מתגברים.

9. אני לא מאמינה שהגעתי לתשע (למרות שאני די מאוכזבת מעצמי שהרבה מפה מיניים). לפעמים בזמן שאני, אמ, בזמן העניינים עם הג'ינג'י, אני מוצאת את עצמי מקווה לשנייה שהוא היה בת. רק לעכשיו, לקצת, שיהיה בת לרגע. אני די מתביישת בזה.

10. אני עדיין לא התגברתי לגמרי על בעיית הדימוי העצמי שלי. לפעמים אני תופסת את עצמי חושבת כמה אני שוקלת, ואם עליתי במשקל, ומקווה שהורדתי. לפעמים אני עדיין חושבת שאני שמנה. אני יודעת שאני לא, אבל אני עדיין חושבת את זה.

טוב, סיימתי. לא חשבתי שייצא כזה מיני, אבל מילא. החלטתי שאני לא עורכת את זה, אפילו אם אני אתחרט על מה שכתבתי.

אז למי אני מעבירה את השרביט?

לנערה מהים, כי אני מתגעגעת אליה, ואני אוהבת אותה ואת הבלוג שלה נורא, ומעניין אותי מה היא תכתוב.

לאופוסום החביב שלי, כי אני אוהבת אותה ואני יודעת שהיא תאהב את זה.

לנעה, כי הבטחתי לה.