המון זמן כבר לא כתבתי כאן
ואני באמת מרגישה שאני חייבת.
אני תמיד פורקת, בכל מקום אפשרי.
אבל כשזה לא "ממוסגר" ,
כשזה לא "מתועד" במקום מסויים ולא בין אלפי גיבובי מילים,
זה לא באמת עוזר, לפרוק ...
לכן, חזרתי לכאן. לפחות לפריקה הזו ♥
אני מרגישה בודדה.
מרגישה כאילו... אני לא באמת מעניינת אף אחד.
אף אחד לא יבוא וישאל אותי "מה שלומך?" ויתכוון לכך.
אם אני אשלח אסמס ברגע שבר לילי למישהו,
הוא לא באמת יתעורר משנתו וינסה לעודד אותי.
זה לא באמת מעניין אנשים.. איך שאני מרגישה.
וזה לא תמיד היה ככה.
קשה לי להבין למה..
אבל פעם היו סביבי המון אנשים.
המון אנשים שהיה להם אכפת,
המון אנשים שדאגו, ששאלו לשלומי על מנת להקשיב לתשובה...
היו ששמחו בשמחתי והתעצבו בעצבוני.
והיום?
היום אני לבד.
ואין אף אחד שיחבק אותי באמת.
אף אחד שיאהב עד כלות נשמתו.
אין מי שיתהה בליבו למה לא השתמשתי במילה הרגילה ודווקא בזו?
ובאמצע ... מה קרה שם?
אני מנסה להתרחק ממחשבות כאלה,
כי בפעם הקודמת הן לא הראו את יעילותן.
אבל... אולי אני פשוט אשמה בזה?
אולי הטעויות שלי הראו שוב את כשלן?
ואולי ...
אולי זו רק תקופה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
