אני עוד לא לגמרי עכלתי את העובדה שבשנתיים הקרובות אני אאמן קרב מגע לאירופאים, אלמד מנהל עסקים, אעסוק בספורט בכל ימי השבוע- ואעזוב את המחשב בצד. כניראה שעד שלא אתחיל לחיות את החלום, לא באמת אאמין לזה.
ההורים שלי חזרו ביום שני מהולנד- הם בחרו לנו בית, אוניברסיטה ובתי ספר לאחיי.
הם סיפרו שהמקום פשוט מדהים, עם גנים יפייפים, אנשים נחמדים, נופים מעתיקי לב- ואווירה מיוחדת במינה.
הם הביאו איתם עלון, ובו תמונה של הבית שלנו. הוא יהיה בית בן שתי קומות, גדול- 5 וחצי חדרים. הוא אמנם יהיה ממוקם מעל משרד, אבל המשרד הזה נטוש כמעט. כשהסתכלתי על הנוף הנשקף מהבית- כמעט ובכיתי. בתים מוקפים בגנים ועצים. שיחים ופרחים. והשמש החמימה זהובה מעל. פסטורלי, לא?
כמובן שהם היו שם 7 וחצי, בו אני ואחי היינו צריכים לנהל את הבית. התפרצות הר הגעש הוציאה אותם למסע של יום וחצי מאמסטרדם לרומא- דרך גרמניה ושוויץ. הם אומרים שעל אף הנופים שיכלו לגרום לבן אדם התקף לב- הם כבר רצו לחזור. כן, גם אני רציתי את הטובלרון והאוטו בחזרה! :)
איטליה, שוויץ, גרמניה, צרפת, אנגליה ועוד- בכולם אני הולך לבקר. לבד, עם חברים חדשים או עם המשפחה. זה לא משנה לי- הלב שלי מתחיל כמעט לפרפר מרוב התרגשות על המחשבה שאבקר בכל אלה. אזכה לחזות בנופים המדהימים- להריח את ריח הנהרות וההרים. לבהות בארופיאיות.
לחיות את חיי שאותם אני לא יכול לחיות פה, בארץ. יותר מדיי תדמית, יותר מדיי לחץ. יותר מדיי בלבול.
אני רוצה לעזוב כבר- אני אמנם אוהב את הארץ שלי, אבל אני חייב קצת חופשה ממנה.
אני כבר רוצה לסיים את בית הספר, וזה כבר ניראה שסיימנו:
במשך שבועיים שלמים אני לא מגיע לבית הספר, או מגלה שפשוט התבטלו לי כל השיעורים.
הבגרויות בפתח, אבל אני מאושר לבנתיים. אני יודע שאני אעשה הכל בשביל להצליח, ולהוציא את הבגרות שאני כל כך רוצה.
היום יצא לי לחשוב על כך שלא אזכה לראות יותר את רוב בני כיתתי, אם בכלל מישהו מהם. הכל ניגמר, כאילו חתכו את חיינו בסכין. ירו בנו אל תוך הצבא.
בכל פעם שהמחשבה הזו עולה- אני בוכה. קשה לי המחשבה שהחיים מתהפכים להם עכשיו. אבל זהו סימן שאני מעכל את העובדה הזאת, וזה טוב.
אני בהחלט אתגעגע לכולם. אני יודע שכן- ועל אף שלא אהבתי או הייתי מחובר עם רוב הכיתה שלי- הם יהיו חסרים לי, לעת עתה.
התמיכה שלהם, המחמאות- הצחוקים בשיעורים, והאחווה בטיולים. אנשים טובים יש לי בכיתה, ורק לקראת הסוף- אני מבין את זה. מבין את הפספוס- שלא זכיתי להכיר אותם.
פגשתי חלק מהם בפלורנטין, בחגיגת ערב יום העצמאות. ידעתם שיום העצמאות השנה נפל על יום הולדתו של היטלר? איזו אירוניה- אבל כמו שלאורך השנים טענו- זהו בהחלט ניצחון כביר על הגאון המטורף. בן 121, השטן הזה. את האמת? מעולם לא הצלחתי להרגיש שנאה כלפיו- אבל זה דיי ברור לי למה- על אף שכל דודתיו של סבי נספו בשואה, והוריה של סבתא רבה שלי ז"ל- השואה התרחשה לפני 71 שנה. זה כל כך קרוב, וכל כך רחוק. איך אוכל לשנוא אדם שמעולם לא פגע בי? אני לא יכול לשנוא אדם מסיפורים. אבל אני יכול לבכות מהם, ובכך אני בכל זאת כואב על מעשיו של היטלר.
בכל מקרה- פגשתי את החבר'ה בפלורנטין. הגענו לרחוב בסביבות 10 בלילה. אני זוכר כמה התלהבתי מהעיצוב של ת"א הדרומית. כל כך ישנה, אבל כל כך יפה. הבתים הצפופים והישנים, תמיד מילאו אותי בחמימות שכזו. לאחר שעזבנו את פלורנטין יצא לי לחזות בבית השגרירות הבריטי הישן בת"א. הוא היה נשוט, ישן ונישא למרומים. אני לא יכולתי להזיז את מבטי ממנו. פשוט התאהבתי בו ממבט ראשון. הוא כל כך הזכיר לי את האפלה שב"פאנטום האופרה"- כשהחלונות השחורים היו מנופצים, הגג היה רעוע וישן- והמרפסת הקטנה שמוארת באור ירוק לא ברור, ומתוכה אפשר לראות את ההריסות שבתוך הבניין- כל אלה גרמו לי לליבי לפעום כאילו רצתי ריצה ארוכה וקשה.
בכל מקרה, בפלורנטין היו אלפי אנשים, מוזיקה גרועה ביותר, אך בנות יפות. באמת- לא האמנתי שאני, עם הטעם הבררני שלי כל כך בנשים- אתלהב מכל כך הרבה בנות בלילה אחד. כמובן שהיו גם כאלה וגם כאלה (וגם כאלה- והמיבנה תבין).
מוזר שבערב יום הולדתו של היטלר, הצטופפנו כמו בגטו ממש.
לא היה מקום לזוז. אנשים רקדו, שתו, ונהנו. ניסיתי גם להכנס לאווירה, אבל עוד לוקח לי זמן לפצח את המחסומים הפסיכולוגים. אני עובד על זה..אני צריך לצאת יותר!
היה שם שיכור שעלה על גג אחת ממכוניות המשטרה- השוטרים פשוט בעטו בו, והכו אותו. אכזריות מצידם, טיפשות מצידו. למה אנשים חושבים שאפשר להנות רק עם אלכוהול? על אף שאני חייב להודות שהוא ממש זרז כימי! הוא עוזר לשבור ונפץ את המחסומים הפסיכולוגיים בקלות שכזו..אך, אל תנסו בבית ;)
לראושנה בחיי, נלחמתי ברצון המוניטין שלי להיות טהור, הגיוני וחכם. הבנתי שזה לא מה שאני רוצה. אומרים שכדאי לנסות דברים- ואני באמת רציתי לנסות דברים חדשים. ניסיתי גז צחוק. על אף הדיליי, הגז הזה פשוט מתח לי חיוך אדיר על הפנים, והנמלים שתקפו את ראשי- גרמו לי להתפקע כל כך. כן, זאת הייתה חוויה נחמדה ביותר.
אמנם הכי נהנתי עם חברים לכיתה שפגשתי שם- והרגשתי כל כך בטוח בעצמי. לא גמגמתי, והשיחה שלי איתם פשוט זרמה. העייפות הזאת היא תרופת פלאים ללחץ שלי- לעודף המחשבה שלי.
בסוף הערב, התחלנו ללכת עם שדרות רוטשילד לעבר ביתו של אחד החברים שלי. בדרך רקדו עם "הנחמנים"- כשאנחנו מתפקעים מגז הצחוק. לקחתי קצת יותר מדי, אז- הראש שלי היה כל כך מסחורר, עד כאב ממש. התמוטטי לרגע, והבנתי שלקחתי יותר מדיי גז ללילה אחד- טוענים שזה חוקי.
לאחר זמן מה של הליכה, ישבנו על ספסל בכדי לנוח. עוד אנחנו יושבים ואוגרים כוחות להמשך הדרך- עבר לידינו אדם, שלפי לבושו חזר לא מזמן מהמזרח הרחוק- והוא פנה לאישה שבדיוק עבר לידו: "רוצה להושיט לי יד ולצאת יחדיו למסע?"- זה היה פשוט מצחיק. כמובן שהערנו לו שזה לא מנונס, ואפילו מטריד- אבל אני לא יכולתי שלא לצחוק בכל פעם שחשבתי על האדם בבועתו.
מסתבר שאפילו שידידה שמעולם לא פגשתי ראתה אותי שם- ייאמר לזכותו של הפייסבוק. והבלוג הזה.
עם זאת, הדבר שהיה הכי חסר לי ביום העצמאות- הייתה הלהקה שלי. "צעירי תל מונד" / "סברס".
השירה הייתה כל כך חסרה לי. היא עדיין- במשך שנתיים שלמות אני לא מפסיק להתגעגע אליהם כל כך. איזו שטות זאת הייתה להתנהג כמו ילד, אז- ולהיזרק משם עם בעיטה הגונה באחוריים.
היום ראיתי סרטונים ביוטיוב של הלהקה מופיעה, וכמעט ובכיתי מרוב געגועים. שרתי איתם, והרגשתי נעלה מעליהם. טוב יותר- וגם אז היה לי טוב שם כל כך. באמת שאהבו אותי שם, ובכל הופעה הייתי מקבל סולו. אני באמת שונא להיות יהיר- אבל אני לא יכול להתעלם מהעובדה הזאת שאנשים אהבו את הקול שלי, אוהבים אותו- ומאד ההעריכו אותי בזכותו. אני לא יכול להתעלם מהעובדה שאני פשוט אוהב לשיר. לא יכול להפסיק לשיר- בשום פנים ואופן.
אבל מטעויות למדים, ואני מקווה שבעתיד אוכל למצוא לעצמי מסגרת בה אוכל לממש את היצר החייתי שלי לפתוח במזמורים על ירושלים, כעס, אהבה, מלחמה ושלום.
בכל מקרה, אני מאחל לכל התיכוניסטים בהצלחה בתקופה הבאה, וגם לי.
הולך להיות קשה, מייגע, מעייף- ושווה כל רגע. הרגעים האחרונים בהחלט שלי כתיכוניסט.
אני לא מסוגל להפנות את מבטי מגופו המרוטש של דני. דני וישינסקי. הוא זועק לעזרה, שלא יכולה להגיע.
כדורים, פגזים וקללות נורים מעל ראשינו ללא הרף. איוושת הכדורים היא נאומו של המוות.
דמו של דני זולג מגופו במהירות. קולו דועך.
עליי להגיע אליו. אבל אם ארים את ראשי ולו סנטימטר מעל שפת התעלה הצפופה הזו, אני לבטח אהרג, ואגיע לשמיים הרבה לפני דני.
אנחנו יורים. יורים ויורים. יורים באוויר. יורים ללא רחם. יורים חסרי אונים. יורים במחבלים שלוקחים לנו את דני.
קולו של דני נדם. אני מביט בו, והעולם משתתק. גופו הצעיר מוטל על הקרקע, כשלושה חורים קרעו את חזהו- ראשו מוטל על הקרקע. מת.
"דן, התסכל עליי. דן!"- המקפד מטלטל אותי. שיעזוב אותי. שיתן לי ללכת אל דני. הוא מת, ומשהו בי מת איתו. חברי הטוב.
אני יוצא מההלם. הפיצוצים מחרישים את אזניי. שמיים אדומים, צעקות אימים- ודם ניתז היישר מראשו של המפקד שזה הרגע ניסה להרגיע אותי.
"לא!!" אני זועק, ומכוון את רובי היישר אל מעלה הגבעה. מחסנית שלמה מתרוקנת, וצעקתי חזקה יותר מהכדורים שספק אם פגעו בחלאות שבצד השני.
"השאר אותו פה, דן- עלינו לנוע קדימה- אחרת כולנו נמות כאן!" אומר לי החובש. איך הוא יכול להיות כל כך אדיש למראה גוויתו של המפקד שלנו, כשראשו פתוח, ועשן סמיך עולה ממנו.
"עכשיו!": אנחנו קמים מהתעלה. אש מקלעים חזקה מחפה עלינו, בעוד אנחנו מטפסים מלאי אנדרנלין במעלי הגבעה, כנגד אש מגיהנום.
רועי נפגע. הוא נורה היישר בצווארו, והדף הפגז שהתפוצץ מיד לאחר מכן- העיף אותו במהירות עליי.
נפלתי בחבטה. עייני עצומות.
אני מנסה לקום, אך גופתו של רועי כבדה כל כך. ירון ניגש לעזור לי- ומרים ממני את גופתו של רועי.
אני מכוסה דם. דם מתוק שצורב בעורי ובנפשי.
אין זמן לבכות על המתים כרגע- אחרת יבכו עלינו.
אני קופץ אל מאחורי סלע. גופי כבד, ועיניי מטושטשות מאבק ודמעות.
אני יודע שחברי סומכים עליי- אני מרים את ראשי, ורובי מכוון היישר קדימה.
ראיתי כיצד טל מנסה להשיב אש אל מקור לא נודע, ונפגע ברגלו מרסיס פגז שנחת כ10 מטרים ממנו.
לאיזו צרה נקלענו.
"חובש! עזור לטל!" אני שומע את רמי, מפקד הכיתה החדש.
אך אין החובש יכול לנוע. אין החובש מסוגל לזוז ולו סנטימנטר.
אני מכוון את נשקי אל מטרה לא ידועה, ויורה. כל כדור נושא את זעמי.
לרגע חשבתי שפגעתי, לרגע חשבתי שנקמתי.
אש מקלעים נוראית נפתחה לעברי.
הסתתרתי מאחורי הסלע, שבמהירות החלט להשבר ולהתפורר מעוז הכדורים והרסיסים שפגעו בו.
לידי, גדי נוימן מרסס את פאתי היער שנמצא במעלה הגבעה. אני מביט בו בהערצה. אין בעיניו ולו טיפה אחת של פחד. גיבור אמיתי. חבר אמיתי.
צעקתי לו "גדי, חפה עליי!".
ללא שאלות, הוא הנהן, וכיוון את האש לנקודה מרוכזת בפאתי היער.
יצאתי מן המחבוא. רגלי נושאות אותי בכבדות, אך אין בליבי טיפה אחת של פחד. אני אגיע אל טל, שזועק לאמו- חי או מת.
הייתי בטוח שאמצא את מותי בין הפצועים, ההרוגים, הסלעים וגשם הכדורים והפגזים שליוו אותי ב15 מטר אל טל הפצוע.
גדי, כניראה- נכנס בהם חזק- החליש אותם.
הגעתי אל טל, הרמתי אותו על כפתיי, והתחלתי לרוץ אל עבר מחסה.
החובש ניצל את שניית ההפוגה, והתפנה לטפל ברגלו המרוסקת של טל.
אני החלתי להשיב אש. תחילה, עדיין לא ראיתי דבר- אך לפתע הבחנתי בדמויות שחורות וקטנות מתקרבות אלינו מצידינו הימני.
"גדי! שעה 3! גדי, שלח אותם לאללה!!"- לאחר שהבחין בנבלות, גדי החל לרסס אותם ללא הפסקה.
"דן, עזור לי!"- גדי צעק לי. ללא היסוס, קמתי, ורצתי בכל כוחותי לעזרתו.
מצאתי מחסה מאחורי סלע גדול יחסית. הצצתי אל עבר המחבלים. הייתי בהלם.
מחבל אחד זחל במרחק של שני מטרים ממני, מתקרב לגדי. הוא הביט בי, ואני בו. בהה בעיניי, ואני בעינייו. הוא בזעמי חסר הגבולות, ואני באדישותו.
הייתי זריז ממנו- כיוונתי את רובי היישר אל פניו, ולחצתי על ההדק. הזעקה לאלוהיו, כשהכדור ריסק את פניו בנתז אדיר של דם- עוד מלווה אותי היום.
מיד חזרתי למציאות, וגדי צעק לי שהכדורים שלו אוזלים במהירות. התיישבתי על ברכי, והחלתי לירות לעבר כל מטרה שראיתי. המחבלים קופצים ממחסה למחסה- מכירים את השטח כמו את כף ידם, הנבלות.
במהלך אחד המעברים, הספקתי לירות לעבר מחבל חשוף. הוא זינק אל סלע קרוב יותר לגדי- ולחיסולו של חבר נוסף.
הוא הביט לרגע בעייני, בעוד הכדורים הלוהטים חורכים את גופו. מפלחים את ליבו.
מבטו נעשה לא ממוקד, והוא התמוטט. דם זולג מפיו.
אחד המחבלים הבחין בי- והחל לירות לכיווני. אחד הקליעים שרט את ידי. נפלתי לאחור.
"דן, צא ממהלם! הרוג אותם, דן! תירה בהם!"
לא היה לי זמן לחשוב על הכינוי החדש של גדי. אכילס של ממש.
קמתי, ולא הרגשתי דבר. האנדרנלין שזרם בעורקיי, היה כתרופה פלאית.
לקחתי בידי רימון, שיחררתי את הניצרה- וזרקתי אותו. הוא כניראה ניתז מאחד הסלעים, והתפוצץ הרחק מחוליית השטן.
לקחתי רימון בשנית, אך הפעם זרקתי אותו במדוייק. הוא נפל לשמאלו של המחבל הקרוב ביותר אליי. היה פיצוץ גדול, וחלקי גוף התעופפו באוויר, ודם ניתז על פניי. עד כדי כך הייתה עוצמת חזקה הפיצוץ.
המחבלים נכנסו להלם כניראה, מכיוו שהם פשוט לא נעו לרגעים ספורים, מביטים במה שנאשר מראשו של חברם לנשק.
אני וגדי לא יכולנו לפספס הזדמנות שכזו, וקשר ללא דיבור- החלנו בו זמנית לירות ללא רחמים לעבר המחבלים. כל כדור נשא את זעקתו של אחד מחברינו ההרוגים במארב הזה.
המחבלים נפלו אחד אחרי השני, ואלו שלא נפגעו החלו לרוץ חזרה במעלה ההר.
אוי, הם לא ידעו שהם התעסקו עם גדי נוימן ודן הלפרין- ירינו לעברם אש תופת, והם התמוטטו כבתים בסופת הוריקן. איזו הרגשה נפלאה ונוראית כאחד, לגזול את חייו של אדם. אדם שגזל ממני כל כך הרבה.
לא יכולנו להתמהמה, וגדי ואני חזרנו אל שאר הכיתה, שהייתה תחת אש מקלעים קלה יחסית. מעניין מדוע הייתה ההפוגה.
לאחר ימים, אבין שפלוגת צנחנים נוספת תקפה את הגבעה, מכיוון אחר- דבר שאילץ את הנבלות לחלק את כוחותיהם על הגבעה.
ראיתי את טל, חבוש, אך מצבו יציב- לפי טענת החובש. לידו שכבו אריק, מתי, רועי, אילן ורמי. מתים ופצועים כאחד.
נשארנו כ7 חבר'ה כשירים לקרב.
החלטתי לקחת פיקוד, לאחר שכל שרשרת הפיקוד נפגעה. יש שיגידו שאחרים היו מתאימים ממני לתפקיד, אך באותם רגעים אף אחד לא התווכח. כולם סרו למרותי, כפי שהייתי סר למרותם, אילו רק חפצו בכך.
חילקתי את הכוח לכוח תקיפה, ושתי כוחות חיפוי.
לא השבנו אש.
ביקשתי מירדן האלחוטן שיבקש סיוע אלטילרי על הגבעה.
"זהירות, הם מתקרבים!!"
הצצתי דרך כפתי ומעל הסלע שמאחורי הסתתרתי, וראיתי חוליה בת 6 מחבלים נעה היישר לכיוונינו. כניראה חשבו שכולנו נפלו, מכיוון שלא השבנו אש כלל. הם נראו מופתעים ומפוחדים למשמע הצעקה של גדי.
ללא היסוס, כיוונתי את נשקי אליהם.
"אש!"
ואש תופת נפתחה מתוך הכוח הישראלי על החוליה, שהסיבה ליציאתה מאחורי מחסה אינה ברורה לי עד היום.
הם נטבחו כולם יחדיו, וצעקה גדולה עלתה מתוכינו. אנחנו נוקמים באלה שלקחו מאיתנו כמעט הכל.
עוד אנחנו צועקים השמיימה, אש ממקלע כבד נפתחת לעברינו. רונן נופל ארצה. אני מביט לעברו, אך אפילו אין למה להזעיק את החובש.
הצרור כרת את ראשו, שהחל להתגלגל במורד הגבעה.
אנחנו מתחילים להשיב אש.
בעוד אנחנו עושים זאת, נשמע פיצוץ. אנחנו הופלנו על הקרקע. מיד לאחריו התפוצץ על הגעה פגז נוסף. ועוד אחד. ועוד שניים!
האש הארטילרית החלה לפגוע בחלאות, ואש התופת הופסקה במיידית.
מעולם לא חזיתי במופע אש כה מרהיב- פיצוצים, אש ורעש שבאותם רגעים נשמע כנגינותיו של הווארד שור. זעקות האויב היו כצלילי כינור לאזנינו.
פשוט תענוג.
הבנתי שזאת הזדמנות מופלאה לפרוץ פנימה, דרך קווי האוייב המשותק.
השארתי 2 לוחמים מאחור, לחיפוי וסיוע, בעוד שהארבעה הנותרים, ואני ביניהם- מתפרצים אל גבעת המוות.
בצעקה גדולה, אנחנו מגיעים אל פאתי היער, כשכולו אפוף עשן ופיח. מסריח מאבק, עשן ודם.
כשהענן האפור מתחיל להתפוגג- אני רואה לנגד עיניי מראה מזוויע ממש:
חלקי גופות, גופות חרוכות ומרוטשות. דם. הרבה דם. ממש תעלת הגנה שהשטן ביקר בה, בליווי אש הארטליריה הישראלית.
אנחנו נכנסים פנימה, ומציצים מעל דפניה, אל עבר עמקי היער.
אומרים שמרוב עצים לא רואים את היער. במקרה שלנו לא היו עצים בשביל שיהיה יער.
בפסגת הגבעה עמד לתילו בית, שכמעט ולא נפגע בההרעשה הקודמת. בפקודה שלי, הותרתי את זיו לחפות עלינו, ואנחנו פרצו קדימה, אל עבר הבית.
לא נפתחה אש, ולא נשמע כל רחש.
הגענו אל הקיר החיצוני של הבית, ונשענו עליו. אט אט, התקרבנו אל הדלת.
"עכשיו", אמרתי, וגדי פרץ את הדלת בבעיטת חזקה.
"הכל נראה שקט", טען דור,
"זה מה שמפריע לי"- לחשתי לו בחזרה.
גדי החל לעלות במדרגות, לעבר הקומה השנייה.
עלינו בעקבותיו- וגדי פרץ אל החדר היחידי בקומה הזו.
הוא היה ריק.
מבחוץ עוד נשמעו יריות וצעקות- לימים יתברר שזוהי הפלוגה הנוספת של הצנחנים, שמנסה לפרוץ דרך קווי האויב מהצד השני.
לפתע שמענו רחש, וקול עולה במדרגות- הסתובבנו בפחד והתרגשות אדירה- ובצעד החמישי- החלנו לרסס את הקיר.
נשמע קול של חפץ כבד נופל במדרגות, ולאחר מכן- החלו יריות לחדור דרך הקיר לעברינו. דור נפגע בצווארו, ונפל מתפתל על הקרקע, אך לא מוציע הגה.
גדי קם, ורץ אל עבר הפתח, וברגע שהגיע אל הדלת, התרחש פיצוץ רימון מאחורי הדלת הסגורה. הרימון פירק את הדלת, ורסיסים רבים ננעצו בחזהו של גדי. הוא נפל על גבו, וגופתו נראה כל כך שלווה. ללא דאגות, מחשבות או געגועים עזים.
בצעקה מחרישת אזניים, קפצתי אל הדלת, ויצאתי אל גרם המדרגות כשרובי מקדם אותי. התחלתי לרסס את הדמויות השחורות, המסריחות והנתעבות שעמדו על המדרגות, ומחסנית שלמה הפילה את כולם ארצה. 7 במספר. מאיפה הם הגיעו, לכל הרוחות?- כניראה התחבאו במרתף.
בעוד אני נופל על גופתו המתה של גדי- כשעיניי מטושטשות מדמעות, שמעתי קולות צעדים בחדר. הרמתי את ראשי, בכדי לחטוף מכה רצחנית מכת רובה סער. עפתי לאחרונית, אל גרם המדרגות. קמתי על רגליי- והבטתי בדמות שהסתתרה בחדר.
גופו של המחבל היה מלוכלך, מצחין- ופניו נראו כועסות ועיניו רושפות באש ממש. רובהו היה באזור מותניו.
נעצתי בו מבט חודר, המום.
הוא הרים נשקו על הכתף, ודרך אותו. הייתי חסר אונים.
הזדקפתי. בראש מורם הבטתי בו צועק לאלוהיו.
יריה. ועוד אחת.
אני מרגיש כיצד הקליע חודר את חזי, ומפלח את ליבי. הקליע השני קורע את ראותיי.
אני נופל במדרגות. נופל אל החשיכה.
זה ניגמר.
כשהתעוררתי, לתדהמתי מצאתי את עצמי עומד בהלוויה. התסכלתי סביב, וראיתי חברים קרובים: את סתיו, טל, אוריאל, אביעד, יותם ואפילו תמר עמדה שם. עיני אהובתי נפוחות. הייתי מבולבל.
אך כשהבחנתי באימי קורעת על שפת הבור, שבו מונח ארון עץ דומם- ההבנה החלה לחלחל בקרבי.
אבי בהה בקבר, המתכסה בחול- במבט לא ממוקד. הוא היה שם בגופו, אך לא בנפשו. ממש כמו בנו היורד אל הקבר, שנשמתו עזבה את העולם.
אחיי הקטנים, עומדים מנגד, חסרי אונים. יובל עומד ובוכה, ואפילו לא מכנה אותי בכינוי הרגיל שלי. הוא לא קורא לי "דניס". הוא לא קורא לי "מוריס". הוא זועק את שמי אל השמיים. הוא זועק את כאבו אליי, חסר אונים.
גל בוכה וצועק. ילד כה קטן- איך יכולתי לעשות דבר כזה לאחי הקטן? איך יכולתי לנטוש אותו. איך ילד קטן שכזה, יצליח לשאת מועקה גדולה שכזאת?
קולו של אריק אינשטיין מתגלגל ברקע. שר על אחיו שהוא יזכור תמיד.
שירים שנגעו לליבי בעודי בחיים, מרטיטים את ליבי המת.
עיני נסגרו. הכל נעצר.
כשפתחתי אותן שוב, הייתי לבד. הייתי על שפת קבר. על הקבר היה כתוב באותיות גדולות ויפות. יפות וקרועות לב. "דן הלפרין. בן, אח וחבר. אנחנו בוכים לך- תהה חזק למעלה..."
בכיתי. בכיתי על הסבל שנגרם לי. על הסבל הגדול שנגרם למשפחתי, וחברי. אך ניצוץ גוואה ממלא את חזי הריק. ממש הירואי- לההרג בשביל המדינה שלי. בשביל ארץ אהבתי, בה השקד פורח.
הרמתי את ראשי, והבטתי סביב. לתדהמתי ראיתי דמויות נוספות, עומדות על סף קברים.
חברי לנשק. חברי לדם. חברי לנפש.
עמדנו שם, כל אחד על יד קברו. על יד גופתו. על יד זכרו.
דמעות, דמעות רבות מספור בעינינו. אנחנו יחד שוב.
זעקה גדולה עולה מתוכינו.
חיינו הסתיימו לעולם באותו שדה קרב, על גבעת המוות בלבנון. אך אהבתינו אחד לשני, היא זו שתישאר לעד.
כן, כך התחיל הבוקר שלי. ב4 בבוקר התייצבתי בפסגת "גבעת הפורשים" שזכתה בשמה לאורך השנים, מכיוון שלפי שמה, פשוט כמשמעו- רבים החליטו שזה לא בדיוק בשבילם, לקפוץ ממטוסים עם כומתה אדומה. (ולנקות שירותים עם כומתה אדומה, ולזחול עם כומתה אדומה, ולהתגבש סביב הכומתה האדומה, ולהלחם ואף להקריב את עצמם- עם הכומתה האדומה).
אתמול הגענו לבסיס הצבאי בתל השומר, לגיבוש צנחנים. את החבר'ה אהבתי כבר מהשנייה הראשונה- והיינו חברים לאורך כל הגיבוש.
לאחר בדיקות רפואיות, ישיבה בשמש וארוחת צהריים מפוקפקת- אפילו קיבלנו מדים. למפקד שלי קראו איציק, והוא פשוט לא ידע מה לעשות איתנו. יום שלם של בטן גב, למען האמת. הוא התחיל לדבר איתנו על התכניות שלו לשירותים. כן, רק להמחיש לכם את המצב. אבל הוא גם סיפר לנו חווית כצנחן, ומעופרת יצוקה. היה בהחלט מעניין.
היה עלינו לעבור בוחן ראשוני, שנקרא "ברור". הבוחן הזה הוא בסך הכל ריצת 2000 מטר בשדות היפים של תל השומר. אני ממש מרוצה מעצמי, לאחר שהגעתי 8 מתוך 40 חבר'ה במקבץ שלי- ואפילו לא התאמנתי לפני. זה יחזור אליי כבומרנג לאחר מכן. כמובן שהיו מד"סניקיות שהעבירו חיממים. החבר'ה יותר התעניינו מהגוף החטוב שלהן, מאשר מהתנועות המצחיקות שהן עשו שוב ושוב.
יום שלם שבו לא עשינו כלום, אבל חולקנו לצוותים בהם נעשה את הגיבוש, לאחר הסינון הראשוני שלאחר בוחן הברור.
הייתי בצוות מס' 1, עם עוד שני חבר'ה מהשכבה שלי. בהחלט שהיינו צוות לעניין.
ולאחר ארוחת ערב מפוקפקת עם טעם מוזר, הלכנו לישון ב8:10- בכרס מלאה, מצב רוח בשמיים, ושמיכת צמר מגעילה ביותר. אבל זה היה חלק מהחוויה, למרות שזה קצת הרתיע אותי בהתחלה- טוב, לפחות עד שהשמש הותירה מאחוריה רוח מקפיאה.
אני זוכר כיצד קמתי באמצע הלילה, לפחות כך זה נראה, וראיתי חיילים מדברים מחוץ לאוהל. הייתי בטוח שזהו- הסיוט מתחיל.
חבר שלי, תובל- קם איתי ושאלתי אותו לשעה. מסתבר שהיה רק 9 בערב XD
חזרתי לישון, כשפלאשבקים מהסדרה "אחים לנשק" רצים בראשי, ומזכירים לי כמה הטראומה שנעבור שווה את זה.
אז כמו שאמרתי, ב4 בבוקר הקימו אותנו- ואנחנו, קמנו, עלינו על מדים, הוצאינו ציוד והגענו למגרש המסדרים. שם חיכה לנו אדם שמן ומגעיל, שלימים יקרא ארנון השמן. הוא היה המפקד שלנו לגיבוש. העמידו אותנו בח', נתנו לנו מד חום- שעבר בין כולם (יחי ההגיינה!), והוא צעק עלינו שתוך דקה וחצי- אנחנו כולנו עם מימיות מלאות בידיים.
כמובן- שלא עמדנו בזמנים. אנחנו לא היינו אמורים לעמוד בזמנים. אבל זה נועד לשמש לו תירוץ לקרוא לנו עצלנים, מפגרים וחסרי כבוד עצמי. אני מניח שכבר פה, אנשים מסויימים החלו להשבר. דוב זקן שאומר לנו שאנחנו עצלנים ונמושות? זאת ממש בדיחה!
לאחר כמה בעיות משמעת קלות, שהדוב כבר ציפה להן מראש- יצאנו לחימום, ולאחר מכן שנית לשדות שבמתחם הבסיס. בעוד האלונקה על כתיפינו, ותיקינו רתומים- השמן עוצר. עוצר ומצביע על ערימה גבוהה של שקי חול שחורים. הוא ציווה מייד להעלות 7 שקים על האלונקה, ויצאנו לדרך- כשאנחנו מנסים ממש לרדוף אחרי ארנון, שהתגלגל לו לאיטו.
הגענו ל"גבעת הפורשים". הוא הראה לנו באופק, ממש בקצה מדרונות הגבעה אדם, ולרגליו שק חול.
"20 שניות עד לשק, לעקוף אותו ולהיות פה בחזרה. זוז..!"
רצנו, נפלנו, צעקנו ועודדנו אחד את השני. היינו טירונים חסרי אונים. היינו חבורת מסכנים שנתקלו דוב גריזלי בלילה רע.
כ15 סיבובים עשינו סביב שק החול והגבעה. 15 סיבובים בהם צועקים עלייך, ואומרים לך בבירור שככה אתה לא עובר. שאין לך סיכוי. שאתה אפס מאופס. אני ידעתי שזה פשוט התפקיד שלהם לומר זאת, אבל נתתי את כל כולי. אחרים, כניראה לקחו את זה לריאות ולשרירים- ופרשו כל עוד נפשם בם.
עוד אנחנו ממשיכים לרוץ סחור וסחור, ארנון עוצר אותנו, וטוען שאנחנו חבורת אפסים וכשלונות. הוא טוען ש: "אתם לא רוצים לרוץ? בסדר גמור. נרים שקים!"
כל אחד נצטווה להרים שק חול במשקל 10 ק"ג. להרים אותו מעל הראש- מרפקים כפופים.
"14 דקות יספיקו, לדעתי. (כן, אני יודע שאני בן זונה..)"
בן רגע החלו להשמע אנחות, גניחות וצעקות. הגוף שלנו בגד בנו. המרפקים פשוט לא יכלו לסבול את הכובד, והשרירים פשוט קרסו תחת המשקל. בחיים שלי שלא החזקתי דבר כל כך כבד, מסתבר.
השתדלתי, צעקתי וגנחתי- ואת השק הורדתי רק מס' פעמים בודדות, ייאמר לזכותי- ומיד החזרתי אותו למעלה.
כל המלש"בים הסכימו פה אחד- זה היה החלק הקשה ביותר בגיבוש. כמובן שהוא גווה מאיתנו אנשים נוספים מתוך הצוות.
אנחנו מקבלים הפסקה קלה של 7.5 דקות. להשתין ולשתות. "כל אחד, מימיה שלמה". הבטן שלי בגדה בי. מעולם היא לא הקשתה עליי להכניס אליה מזון או שתייה בצורה שכזו. לא יכולתי להכניס טיפה. בכלל, לאורך כל הגיבוש שתינו כל כך הרבה מים, שכמעט כולם היו חייבים לרוץ לשירותים כמעט כל חצי שעה. כן, עלה החדש שסיממו אותנו.
לאחר שצעקו עלינו שאנחנו לא ממלאים הוראות, ניתנו לנו לטוס ממש, בתוך 10 שניות לתוך וואדי הרחוק מן העין בגלל החשיכה, ולעמוד שם בשורה.
שם חבר שלי הדגים זחילה מושלמת, לפי דברי ארנון. מיד לאחר מכן- זחלנו אנחנו.
"אתם רואים את הקו הלבן הזה שם?"
"(על מה הוא מדבר?!)"
"זחילה אידניאנית עד לשם, ומיד לקום ולהקיף את העץ- לאחר מכן להסתדר בסדר הגעה בשורה. זוז..!"
קפצנו על הקוצים והאבנים, חטפנו בעיטות אחד מן השני, והשקענו את כל הכוח שנותר לנו בלמשוך את עצמינו בעזרת העשב עד לקו הסיום.
הגעתי בין הראשונים, ייאמר לזכותי.
לאחר מכן היה עלינו לבצע את המסלול 3 פעמים ברציפות.
ואז 5 פעמים ברציפות, ואף צרחו עלינו שנעשה את זה יותר מהר.
עמדתי במשימה, והוצאתי כל כך הרבה אנרגיה בשביל לעקוף, ולנסות לעמוד במטלות השטן.
בזחילה איבדתי את החגורה שלי- אך הסיוט הזה יסופר בהמשך.
לאחר מכן עשינו תרגיל ספרינטים על הגבעה, ומסביב לשק החול- אף הפעם עם האלונקה. תמיד פספסתי את ההזדמנות להרים אותה, אך התמזל מזלי, ויצא לי לעשות סיבוב אחד- לפחות זה. בשביל ארנון, האלוקנה היא "ערך עליון", ולכן היה עלינו להחזיק אותה כמה שיותר.
עוד 30 סיבובים סביב השק. לאחר מכן היינו צריכים לעשות תרגיל קבוצתי, בו היינו צריכים להביר את כל הקבוצה "נהר" (שלפי ארנון היו בו פיראנות, אנקונדות, תנינים ומוקשים) תוך 3 דקות. נכשלנו. אי לכך, ירדנו ל60 שכיבות שמיכה. אני באמת ובתמים לא הייתי מוכן לזה. ממש מכה מתחת לחגורה.
זה היה לי כל כך קשה, אבל התמדתי, וסיימתי את כל ה60. המחשבה על פרישה לא הייתה בלקסיקון שלי.
או אז, התבקשנו תוך 7.5 דקות לשרטט מפה של מדינת ישראל, עם כל הבא ליד. לאחר שעיוותנו את מדינתינו היפה, התבקשנו- כל אחד בתורו, למצוא את ביתו על המפה. מסתבר שאני גר אי שם בצפון, ליד הגבול עם לבנון. אם כך, מוזר שלא חטפנו קטיושות.
בכל מקרה- יצאנו לחלק האחרון- מסע האלונקה.
בחלק הזה המשכתי והפצרתי בחבר'ה שסחבו את האלונקה לאפשר גם לאחרים לסחוב, מכיוון שאת הניקוד שלהם הם קיבלו. עם זאת, הגעתי למשבר:
נתפסו לי שוב שרירי התאומים. מחשבות אימים חלפו במוחי באותן שניות. אבל אחד המפקדים שהיה מאוחרי דחף אותי קדימה, ואני הצלחתי לסיים את המסלול עם השירירם התפוסים. גם אם הם לא ראו בזה חוזק, אני גאה בעצמי. אפילו מאד!
יצא לי להחזיק את האלונקה לעוד חצי דקה, לא מספיק- אבל ידעתי שעדיף שהשקים לו יפלו מהאלונקה.
זהו. סיימנו. סיימתי את הסיוט שארך 3.5 שעות, אבל למזלי הרע- ללא החגורה שלי. הרי עליי להחזיר את הציוד במלואו, אחרת אני נכשל בגיבוש ואני לא מקבל חזרה את תעודת הזהות שלי.
במשך שעה שלמה לא ידעתי את נפשי מרוב לחץ. איזה מפקד מטומטם החליט שהוא מרים את החגורה שלי, וחוגר אותה. שילך לעזאזל.
לאחר שכמעט קיבלתי התמוטטות עצבים, מצאתי את השמנדריק, והחזרתי את החגורה למקומה.
במהלך הפרק זמן הזה, מצא אותי איזה מפקד וביקש ממני לנקות שירותים:
"שמע, אני ממהר מאד לראיון שלי, ואני מחפש את דדי, כניראה- שיחזיר לי את החגורה שלי"
"כן, שמע 116, תנקה ת'שירותים ואז תחפש אותו".
קפוץ לי, אידיוט.
אז ככה- הראיון היה ארוך, אבל נחמד. התשמשתי בהמון דימויים (כמו "להתקבל לצנחנים ממש בוער לי בעצמות- ממש כמו שטען הישראלי הראשון שטיפס על האוורסט. הוא סבל נורא, אבל הוא הרגיש שזה כל מבוקשו!").
למרות שחשבתי שאמרתי קצת יותר מדיי. לשאלות מסויימות ("מה אני עושה עם חברים?") לא היו לי תשובות טובות במיוחד (באמת דן...למה לספר להם שאנחנו עדיין משחקים מונופול?!) אבל אני חושב שהם התרשמו ממני שאני ישר, הגון וכנה. גם חכם. גם צנוע.
בכל מקרה, הוכחתי שאני רוצה לשרת כצנחן, ומקומי שם. עכשיו הכל תלוי בהם- רק בעוד חודש אקבל תוצאות.
זה בגלל שתקופת הגיבושים אורכת כחודש ימים. אוי, הטיורנים שהיו שם הבוקר, לא ידעו עוד מה מצפה להם הלילה.
אני דואג לבקר כל מקרה שבו אני נתקל בחוסר שלמות עצמית עם הגוף שלנו.
אין לי סבלנות לבעיות האחרים בנושא הזה. מספיקות לי הבעיות מבית- אמא אנורקסית, וההשפעות שלה עלינו- והעובדה שאנחנו כולנו גדלנו לא רק לגובה, עקב פינוק יתר של סבתא מרוקאית, עם טראומות ילדות של חוסר.
מאז ומעולם בעיות האכילה רדפו את הבית שלנו. אמא שלי סובלת ממנה כבר 20 שנה, ורק לאחרונה היא התחילה להתפתח. היא אושפזה במשך שנה בהדסה עין כרם, במחלקה מיוחדת של הפרעות אכילה. יש לה סיפורים משונים, מוזרים ומעניינים- ובעיקר מזעזעים. ניסיונות התאבדות, הקאות של דם, "שביתות רעב" קשות וכדומה.
אני התחלתי לדאוג לחיטוב שלי כבר לפני שנים. עוד שהייתי קטן, הייתי מנסה ללחוץ את הבטן שלי פנימה. שלא תבינו לא נכון- אני לא שמן כל כך. אבל אני מרגיש רע עם העובדה הזאת שהבטן שלי לא שטוחה, אלא רק מתעגלת עם הזמן. ניסיתי דיאטות, ושברתי אותן- כי לא היה בי כוח רצון. בכל פעם מחדש אני נשבר, כי כניראה אני לא באמת רוצה לעשות שינוי- או שאני עצלן מדיי.
בתקופת השביתה הגדולה, הייתי מתאמן יומם ולילה בקרב מגע- ובקושי אוכל. אמנם לא מפתחים שרירים ככה, אבל בהחלט יכולתי לראות שיפור במבנה שלי. הייתי כל כך מאושר באותה תקופה- אבל עם החזרה לשגרה, הבטן חזרה לתפוח שוב.
אפילו בקשר שלי עם רננה, הנושא היווה מטרד. היה לי נורא נורא חשוב לדעת איך היא רואה אותי, והאם אני נראה מושך בעינייה. אני שנאתי את הגוף שלי, עד כדי בכי תמרורים מדיי פעם.
אני מניח שזוהי תופעה מוכרת בקרב רבים בישראבלוג- ולצערי הרב, אני גם שותף לה.
כך שתמיד שפנו אליי לעצה או תמיכה, ניסיתי ככל שיכולתי- אבל זו צביעות הרי. כלומר, איך אני, אדם הסובל מחוסר שלמות מוהבק עם הגוף שלו- נותן עצות לאחרים בנושא?
אח שלי, יובל- גם היה שמנמן בעברו- אבל הוא לקח את עצמו בידיים. הוא מתאמן בחדר כושר בקביעות, ולא עובר יום בלי שאנשים יקראו לו בריון, או מחמיאים לו מאד על הגוף שלו. הוא מנופח במעט, אבל עוד בגדר גבול הטעם הטוב. אני מקנא בו לפעמים, אפילו מאד- ולא עובר חודש שבו אני לא מבקש ממנו עצות או תרגילים לשיפור חיטוב הבטן, והבטחון העצמי שלי- בסופו של דבר.
אני לא מסוגל להוריד חולצה בים מתוך בושה- והלוואי אם הגוף שלי היה נראה כמו שהוא פה בתמונה (השמאלי) :
זה רק אומר שיש לי פוטנציאל, אבל כשלא מתאמנים יותר מדיי- לא פלא שלא מגיעים רחוק.
קשה לי להחליף בגדים ליד אחרים, רק מכיוון שאני מתבייש שאני עגלגל יותר מהם.
זאת צרה צרורה.
אז התחלתי שוב דיאטה, ואני משתדל לפתח עמוד שדרה הפעם- ולהתמיד. פשוט, לא?
אני יודע שבשביל לפתח גוף חזק וטוב, יש לאכול הרבה- יש לאכול טוב, ויש לעשות פעילות גופנית.
אבל אני כל כך מפחד שזה לא יעזור, אלא רק יגריע את המצב- ולכן אני פשוט לא מוכן לנסות את השיטה הזו.
ולהרעיב את עצמי זאת לא אופציה, זה גם לא בריא. זה אידיוטי.
תאחלו לי בהצלחה.
בכל מקרה, מחר אני יוצא לגיבוש הצנחנים!
אני מתרגש, ולחוץ כל כך בו זמנית. אני יודע שאני לחוץ, כי אני פשוט לא מתפקד.
אני לא כותב בצלילות, או מצליח להתרכז- אפילו לקרוא ספר קשה לי, אבל אולי בגלל שהספר הזה חופר מדיי (הייתם מאמינים שהוא לא של טולקין?) - "שבויים בלבנון"- לא מומלץ.
כלומר- אני רוצה לשמוע את העובדות על מלחמת לבנון השנייה, ולא על השטויות שאמר פרץ לאולמרט. ולא על ארוחת הצהריים של ציפי ליבני, ולא על המשקפיים של דן חלוץ ולא על המשקפת המיוחדת של עמיר פרץ.
בכל מקרה, אני מחכה לזה מאד, ואני יודע שהדרך להצלחה היא לא להשבר מנטלית- מהבחינה הפיסית- אני יודע שאני מסוגל להתמודד. אבל אני בא עם המון מוטיבציה- אני אסתדר (:
הדאגה הגדולה ביותר שלי כרגע- היא שהצוות הרפואי יפסול אותי, ולו רק בגלל הפציעה שלי ביד.
בטופס הרפואי כתבתי שהיד שלי נחתכה מזכוכית, ופשוט תפרו לי אותה. כמובן שזאת רק שמינית מן האמת. את 6 הגידים שנקרעו והוחאו השמטתי. אני מאד מאד מקווה שלא יעשו לי בעיות להגשים את החלום הזה. לקפוץ אל הלא נודע מתוך מטוס...לפחות יהיה נוף (:
למשוגעים בלבד. ואני כמובן גאה להיות משוגע..!
וכשהפוסט הבא כבר מתבשל בראשי, אני אצא לי לעולם המבוגרים.
שיהיה שבוע נעים לכולם!
דן.
נ.נ.- ידעתם שלחץ ממס חוט שדרה? אני הוכחה מוצקה לכך. הבטחתי לעצמי שהסיפור עם רננה ניגמר. שאני לא אכנס אליה יותר לבלוג.
אבל כשהיא קוראת לפוסט שלה "תתפשטי"..מעטים האקסים שלא ייכנסו בפחד נוראי לקרוא את מחזה האימים, שלדעתם נמצא בפנים. למזלי זה היה סתם שיר...וואו, זה ממש סיוט- לחשוב על רננה עם אדם אחר. למה זה כל כך משנה לי? כי אני לא שכבתי איתה, ואותו אדם כן ישכב איתה?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: