זהו משחק ישן נושן, שאותו הייתי משחק עוד כשהייתי בגן.
זהו משחק דמיוני, המדמה מציאות, והכיף בעיקר שלי.
מאז ומעולם נמשכתי לנושא המלחמות. עניין המוות ריתק אותי. גבורה והקרבה הפנטו אותי, ואחוות אחים לנשק היוותה שלמות בעיניי.
כבר שנים רבות שאני מאוהב למעשה בפלישה לנורמנדי במלחמת העולם השנייה, ועל אף האסון הכבד שאירע שם- האירוע עצמו, הקרבות הקשיים, הדם והקרביים- מושכים אותי בצורה מסתורית להחריד. אני מחפש את ההרג, את הקושי והגבורה שחיילי בעלות הברית הפגינו על החופים, השדות והעיירות בנורמנדי.
אבל זה רק על קצה המזלג. המשיכה שלי למלחמה, אפיות ואקשן היא כמו הצורך שלי לאכול. אני זקוק לכל אלה בכדי להיות מאושר. אירוני, לא?
אני לא רוצה להתחיל להתעמק מדוע מיליוני ההרוגים בהיסטוריה האנושית הטביעו בי כך את חותמם, אבל אדגיש שמוות וגבורה הם מושאים להערצה ממש בשבילי. הייתי יכול להיות ספרטני למופת!
בקיצור, אחד הדברים שאני עושה בכדי לממש את היצר החייתי שלי לקרבות ואקשן, הוא לשחק עם עצמי, או חברים משחקי אקשן דמיוניים. בעבר, הייתי מסתגר בחדרי שעות ומדמה לעצמי זירות שונות בראשי, ואני הייתי פשוט מתהלך בחדרי, אך למעשה כולי נמצא שם- בעולם שיצרתי. זה היה מדהים פשוט, ואני כל כך נהנתי. זה היה בילוי לכל דבר בשבילי, אך לצערי- אם השנים היצר דעך, והבגרות נכפתה עליי. עם זאת, אני עדיין מוצא את הזמן והמקום לממש את הרצון לדם (ולא, אני לא מדבר על הפציעה שלי ביד), ואני עושה זאת במשחקי דמיון בשדות ובפרדסים על יד הבית.
בדר"כ אני משחק עם אחי, יובל- אנחנו יוצאים לשדות שמחוץ לבית, כשרובי אוויר מסוג M16 בידינו. אנחנו משחקים מלחמות שונות, וזה כל כך כייף. כל כך מהנה להתאים יחד את העלילה, את הקרבות ואת כמויות המוות. כשהדמיון פועל, אין גבולות!
הפעם אשתף אתכם במשחק האחרון שהיה לנו.
יום שני זחל לעיתו, ויובל ואני נהנו לצפות במרתון של "חברים". לפתע הוא שאל אם אני רוצה ללכת לשחק ברובים. ילדותי? כן- ואני לעולם לא אוותר על החלק הזה שבי.
לקחנו את הרובים, התארגנו, הכנו תיק- ויצנו לשדות.
הגענו לגבעה שחוצצת בין השדות למושב שלנו. קבענו עלילה: אנחנו חיילים מחטיבת הצנחנים, שנלחמים כחלק מהפלישה הגדולה לאיראן, באחד הימים:
ביקשתי מיובל שיבדוק את השטח, מחשש לאיראנים ותאילנדים בסביבה. הוא הניד את ראשו בשלילה. עליתי במעט על הגבעה, כיוונתי את הרובה אל השטח, וסימנתי לו עם ידי להתקדם. בדמיוננו קבענו שהשדות מוצפים בצנחנים ישראלים ואמריקאים, והקרבות היו בעיצומם. פיצוצים, מטוסים וכדורים נותבים. תמיד אמרו לי שיש לי דמיון מפותח.
התחלנו ללכת בכביש צדדי, כשאנחנו מקשיבים לכל צליל. "רובינו על כתפינו, נשקינו עצורים..."
במהלך ההליכה שמענו רעשים, והחלטנו לפרוץ ימינה לאחד הפרדסים. הלכנו בשקט בפרדס, וכשיצאתי מבין השבילים, ראיתי בדמיוני חייל איראני במרחק של 100 מטר ממני. סימנתי ליובל, ביקשתי לחיפוי, ופרצתי לצד השני של הפרדס- וכשיובל מרסס את החייל הדמיוני.
קרב התפתח, והחלנו לדמיין מטרות שונות- ממש כמו במשחקי מחשב. הדמויות התכופפו, רצו, ירו, ולמעשה נלחמו בנו עד המוות.
לפתע, אני מדמיין חיילים איראנים שמנסים לאגף אותנו מתוך הפרדס, אני יורה בהם, ומפיל שניים. אך זה לא נגמר, וחייל אחר ירה לעברי. נפגעתי, ונפלתי ארצה. הקליע קרע את חזי וריאותיי. יובל הבחין במתרחש, הסתובב לעבר החייל, וירה בו.
החלפתי דמות, לאחד החיילים האחרים בפלוגה. יובל הרים את הפצוע, ואני ביקשתי בקשר מיקום לתחנת איסוף. אמרו לנו שישנה אחת, ממש במעלה הגבעה ממנה ירו עלינו מקודם. החלטנו לנסות ולהגיע לשם. פתחנו בריצה לאורך הפרדס, כשקליעים דמיוניים חולפים מעל ראשינו, ופוגעים בעצים מסביב. לפתע אני מסתובב, ורואה חייל איראני מכוון את נשקו לעברי. אני יורה אליו, ופוגע- אך ללא הועיל. חייל שני החל לירות לעברי, והדמות שלי נפגעה הישר בחזה ובטנה. נהרגתי.
מיד הפחתי את רוחי בדמות חדשה, שהייתה מפלוגה אחרת, שנקלעה לאותו הפרדס. הגעתי לפלוגתו של יובל, שכבר ספגה 2 אבידות, והצעתי לו את עזרת פלוגתי. יצאנו מהפרדס, כשיובל משמיע קול פיצוץ. חייל שלנו עלה על מוקש. אבידה שלישית לכוח הישראלי שלנו עד כה.
ביקשתי בקשר את מיקומם המדויק החיילים בתחנת האיסוף. בקשר נאמר לי שהמקום תחת התקפה קשה, והם זקוקים לעזרה. לא היססנו, והחלנו לפסוע לעזרתם כשאנחנו פורצים לפרדס נוסף. אנחנו הולכים בשוליו, כשאני יורה צרור בכל שביל שאני רואה. אנחנו מגיעים למן פרצה בשורת העצים לידינו, אני מנסה לעבור אותה- וצרור כבד נפתח עליי. אני נופל על הקרקע, ויובל אוסף אותי אליו. הציל את חיי, למעשה. השבנו באש, והמשכנו להתקדם. הגענו למן נחל וגשר. מאחורי גבעה דמיינו צעקות ויריות.
לאט ובזהירות התקדמתי כפוף אל הגבעה, ועקפתי אותה. ראיתי שם חיילים ירדנים עומדים על ערימת גוויות. חברינו נהרגו. זעם זרם בעורקיי- התרוממתי, ויריתי צרורות ארוכים באותם חיילים ממשמרות המהפכה. הפלתי בערך 6 לוחמים איראנים, כאשר חייל נותר ירה בי בחזרה. נפגעתי בראשי ונהרגתי בשלישית.
יובל הרים תפוז, וזרק אותו כרימון אל מעבר לגבעה. כרצוננו- החייל הנותר שם נהרג.
ישבנו על הגשר, לאחר שהפחתי את רוחי בדמות אחרת שוב. דיברתי בקשר הדמיוני, והתברר שאנחנו בנקודת הציון הלא נכונה של המטרה שלנו. היינו צריכים להתקדם מזרחה, במעלה הנחל האכזב- בדמיוננו- סוער. הלכנו, כשאנחנו מרימים את רובינו מעל ראשינו, שלא ייהרסו מהמים. לפתע את הדממה מפלחת רקטת RPG שנשלחה אלינו מתוך הפרדס, ואנחנו קופצים מתוך המים לגדות הנחל, ומכסים את ראשינו.
אש תופת נפתחת לעברינו, מבלי שנוכל להחזיר באש כלשהי. יובל מגיע לפרדס, וחוזר מיידית לגדות הנחל, כשהסברתי לו שמשם נפתחה הרעה. דמותי נפגעה בשנית, ונפלתי לתוך הנהר הגועש. טבעתי למוות.
יובל קפץ "למים", והיינו שם שנינו מתחת למים, כשהאוויר בריאותינו נגמר במהירות. הוא ספר עד שלוש באמצעות אצבעותיו- התרוממנו- וירינו שנינו צרור ארוך בבני זונות האיראנים שיצאו מן הפרדס, לבצע ווידוי הריגה. הפלנו 6 מהם. את כולם, למעשה.
המשכנו לעבר נקודת הציון, וכשהגענו- יובל ראה בית נטוש בקרבת הכביש הקרוב. החלטנו להתקדם לשם, בטענה שזוהי מפקדה איראנית שיש לנטרל אותה.
התקדמנו בשקט, ונכנסו לביתן הקטן. לא מצאנו דבר מעניין, וכשאני ניסיתי להיכנס פנימה, דימיתי יריות שעברו ממש מאחורי גבי. נכנסתי בסערה לבניין, ויובל מיד נדרך. החלטנו לפרוץ חזרה לשאר הפלוגות אשר בנחל. אני יצאתי ראשון, כשיובל מחפה עליי. תוך כמה שניות הוא הצטרף אליי. דרך תעלות ופרדסים, הגענו בחזרה לנחל. האש הייתה כבדה, והיינו חייבים לחצות את הנהר הגועש. היינו איטיים, כמובן, ואני נפגעתי בגבי. נפלתי אל תוך הזרם, ונעלמתי מהעין. התחלתי דמות נוספת, והייתה בידי מכונת ירי כבדה. ברגע, אסור לשכוח- עוד היו הצנחות, מטוסים רבים, פיצוצים וכדומה.
התחלתי לירות לכל עבר, כשיובל מסייע לי עם רצועת הכדורים. כשסיימתי, הוא לקח אותי אל תוך הפרדס הקרוב, והתחלנו להתרחק מהאזור, בטענה שהפלוגות האחרות יצטרכו להסתדר לבדם. התחלנו לחזור בכביש, לעבר נחל אחר. משימה אחרת.
כשחזרנו על עקבותינו, ראינו מטוס מתרסק היישר לעברנו, כשזנבו בוער ומאיר את הלילה לא לילה.
הצלחנו להתחמק ברגע האחרון, והחלטנו לראות אם מישהו שרד את הפגיעה הקשה.
נכנסו למטוס, ומצאנו אדם נושם. יובל לקח אותו על כתפיו, שכן אני הייתי פצוע מרסיס שעף לרגלי במהלך הקרב האחרון. תוך כמה דקות, הפצוע מת, והשארנו אותו על הקרקע, בתקווה שמישהו ידאג למצוא את גופתו, ולהחזירה להוריו המודאגים.
מאז שום דבר לא השתנה, ופשוט המשכנו ללכת, כשאנחנו מדמים חיילים- מתכופפים, תופסים מחסה מפיצוצים, ויורים פה ושם כמה צרורות למטרות לא ברורות.
הגענו לנחל החדש, ושם ראינו תעלה שהתכסתה בוץ, ובה דמיינו כמאה חיילים הרוגים מכוחותינו- צנחנים ישראליים וכוחות מארינס אמריקאים כאחד. מסרנו את ההודעה בקשר, והתחלנו להתקדם לאורך התעלה. התיישבנו על גדול התעלה, כשאני לפתע חטפתי כדור בגבי. התמוטטתי על הקרקע. מת.
יובל התקדם במעט, ואני למעשה עברתי לשחק לטובת הקבוצה השנייה. שיחקתי את האיראנים, כשהם מנסים להרוג את יובל. הוא כמובן שרד, והרג לפחות 5 מהם, אבל הוא נפצע לא קל בעצמו. כשהכול נראה אבוד, אני שחקתי צנחן שהוביל פלוגה להוציא משם את יובל.
זה נגמר.
כשסיימנו את המלחמה הזו, הייתי מאושר. פשוט מאושר.
הייתי מחוייך והייתי עצמי. רק אני. העולם נראה מקום כל כך טוב, על אף שבאופק נותרו עבודות באזרחות, ומבחנים בתנ"ך. אני חייתי את חלומי, וזה היה טוב. טוב מכל בחינה אפשרית.
אני מרגיש סיפוק, ולמרות זאת- אני מרגיש דאגה קלה- מה אתם, קוראיי, תחשבו עליי? אתם יודעים מה? תקפצו לי :)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: