7/2010
פרק 6 !
אז אני מחזיקה עכשיו בשיא עולמי! זה הפרק הכי מהיר שלי XD
נהנתי לכתוב אותו יותר מהקודמים, מקווה שתהנו לקרוא אותו :)
בפרק הזה ניכנסת לסיפור דמות חדשה, קבלו אותה במחיאות כפאים סוערות...
עברתי את השער של בית הספר החדש, חרא! אני שונאת לעבור דירה, אני שונאת את התחושה כשכל העיניים בכיתה ננעצות בי, אני שונאת את הקול הצבוע של המורה כשהיא מציגה אותי והכי אני שונאת את ההפסקה הראשונה כשכולם מתקהלים סביבי.
איפה הכיתה שלי? לעזאזל, למה באתי בכלל?! הרי זה תמיד אותו דבר. הנה, יופי. אני מאחרת, נכון? אוקי, כמו תמיד. ככה זה נוח יותר למורה להציג אותי.
טוב, תתכונני, עכשיו כולם יבהו בך כמו באיזה חייזר ואת תצטרכי לחייך בביישנות... לא! נימאס לי, הפעם אני אראה את האופי האמיתי שלי!
לחצתי על הידית של הדלת ונכנסתי.
"היי. אני החדשה." אמרתי בטון אגבי.
"יופי. תלמידים, זאת..." המורה הביטה בי ורמזה לי להציג את עצמי.
"הולי. השם המלא זה אוליביה."
"אוליביה..."
" אל תקראי לי אוליביה! אמרתי את זה רק כדי שתמצאי אותי ברשימות. הולי, רק הולי."
"בסדר. הולי, תרצי לספר לכיתה על עצמך?"
"זאת לא באמת שאלה. בסדר, אבל אני לא אשחק במשחק המטופש הזה שוב. אני לא מתכוונת לשקר כדי שכולם יתקבצו סביבי ויחשבו שאני כזאת מדהימה. לא איכפת לי בגרוש מה אתם חושבים עלי. מבחינתי, עד שתוכיחו אחרת, אתם כלום, אפס, נאדה. לא איכפת לי אם אתם מקובלים או סתם חננות, אכפת לי רק מהאופי שלכם, אם הוא קיים. אם אחרי זה אתם עדיין רוצים לנסות להכיר אותי," וכאן עצרתי, הרמתי גבה וחייכתי. "אז תיקחו בחשבון שזה על אחריותכם."
אחרי הנאום הזה צעדתי לעבר השולחן הפנוי היחיד בכיתה, הוצאתי מחברת יפה שיעדתי לצרפתית והעתקתי את אוצר המילים מהלוח המלא בכתב צפוף.
מרינה
העפתי מבט בוחן בחדשה, הולי. היה לה שער חום הגולש, עיניים כחולות, לבוש מעוצב בייחודיות וגוף שניראה כאילו פסל רב אומן השקיע את כל חייו ליצירת השלמות. חיוך סרקסטי מהול בקצת בוז התנוסס על שפתיה המפוסלות. פניה לא כוסו בשום איפור אבל לחייה היו וורדרדות, ריסיה היו ארוכים ומסולסלים ועור פניה היה חלק לחלוטין.
היא נראתה מושלמת מדי ואני זוכרת שתהיתי האם המציאו איזה אמצעי קוסמטי חדש שאי אפשר להבחין בו.
העברתי את מבטי אל סאיו שישב לידי והרגשתי חמימות גואה בקרבי.
הולי
אוי לא, הפסקה. טוב, לא נורא, לא ניראה לי שהרבה יתקרבו אלי.
"יש לך כתב יפה." הקפיץ אותי קול. הסתובבתי וראיתי נער בלונדיני שניראה מספיק טוב כדי להיות אחד מהחבר'ה הסנובים.
"ישנת כשנכנסתי לכיתה? לא שמעת מה אמרתי?!"
"בטח ששמעתי, אני לא חרש. תגידי, למדת את הנאום הזה בעל פה? כי זה היה טוב, קליט..."
"אתה מנסה להתחיל איתי? קצת צולע, אולי אתה צריך ללמוד את הנאומים שלך בעל פה."
"לא. יש לי חברה."
"זה לא מפריע לטיפוסים כמוך"
"טיפוסים כמוני? את לא מכירה אותי. ואת גם לא מכירה את מרינה, היא מקסימה מדי. חכי רגע..." הוא הסתובב וצעד לעבר נערה שהכי לא ציפיתי לראות לידו. היא ניגשה אלי בחיוך.
"היי, אני מרינה. את היממת את כל הכיתה, אפילו המורה שכחה לתת שיעורים. אפשר חתימה?" צחקתי, היא מוצאת חן בעיני. גם נער הבלונדיני צחק, מרינה שמרה בקושי על אשרת פנים מאופקת.
"אני רצינית...." התחילה אבל לא החזיקה מעמד והתחילה לצחוק, גם.
"בואו לקפיטריה, אני רעב..." הוא חיבק את מרינה וחייך.
"אין לי כסף. " אמרה מרינה.
"לא נורא, אני עדיין חייב לך על קולה ו... איך אמרת שקוראים לרעל המתוק הזה שאכלנו ביום הראשון?"
"סוכריות גומי"
עכשיו הבנתי עד כמה שהם מתאימים.
"אז הולכים?" שאלתי, חיוך על שפתי.
אז זהו, מה דעתכם? זה גרוע, זוועתי או זוועה גרועה?
טוב, תגיבו.
מאו לכם!
| 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
