אנחנו מסתכלים על החיים שלנו עוברים.

דקה אחרי דקה, יום אחרי יום ושנה אחרי שנה.

הזמן בורח לנו מבין האצבעות, הוא פשוט עובר מהר מידי.

כל אחד בונה לעצמו אופי ומשתנה במשך הזמן, בהתאם לחברה.

אבל מה עושה מישהו שחיי הרבה שנים עם אופי שהוא אוהב ואז ביום אחד הוא מבין שוואלה, זה לא זה?

מבחינתו, האופי שלו מושלם. אבל הדברים שקורים לו בדרך מוכיחים לו בדיוק ההפך.

אבל העולם צריך להבין שקשה לו להשתנות.

הוא רוצה לשמור על התמימות החמודה הזו שיש לו, על הרצון הטוב שלו לעזור לאנשים תמיד, על האופטימיות שחסר לזרים מסביב.

הוא רוצה לשמור על הרצון לעזור, לשנות, לתת ולתרום.

מצד שני הוא שואל את עצמו 'למה לי בכלל?' העולם לא מחזיר לו טובה.

אז הוא חושב להתעטף בחומה אחת גדולה שתסתיר אותו מהעולם, שתעזור לו להיות חסין.

הוא רוצה להפוך להיות אדיש יותר, מגעיל יותר, קריר יותר.

כי נמאס לו שהוא מחייך לעולם והעולם דוקר אותו בגב.

התמימות הזו שלו צריכה להיפסק והאהבה שפורצת ממנו כל הזמן לעולם גם כן.

הקרע בלב שלו רק הולך ומחריף. הוא לא יודע לאיזו דרך לפנות, הוא לא יודע מה לעזאזל לעשות.

ולי אישית נמאס לכתוב על עצמי ככה.

אז אני אגיד פשוט שנמאס לי כי תמיד אני נפגעת בסוף ותמיד לי כואב ותמיד אני חושבת איפה אני טעיתי ומה אני צריכה לשנות בעצמי.

אמרתי לעצמי מיליון פעם שעכשיו אני אשתנה אבל מיליון פעם איכזבתי את עצמי כשראיתי שלא הצלחתי במה שרציתי.

זה נמאס לי. להציב לעצמי מטרות ולא לעמוד בהן.

אני מקווה לצאת לדרך חדשה, כי בכל זאת... אני באמת לפני דרך חדשה.

אני מקווה שהפעם באמת אצליח להשתנות כי פשוט נמאס לי.