עמוד שני

רומי

ראיתי אותה נעלמת בין המדפים. משום מה היא פנתה לאגף הדרמה. אוליי כבר נמאס לה מקומדיות רומנטיות? אני תוהה לעצמי, בוהה בה בעיניים בוחנות בעודה מעיינת.

לפתע, הפלאפון שלה צלצל בקול צורם. הבעת פניה הרוגזת גרמה לי לדמיין כיצד היא זורקת את המכשיר על הרצפה ומנפצת אותו לריסיסים קטנים-קטנים של יוקרה.

"הלו?" היא ענתה במבטא אנגלי.

לאחר מכן, היא רק האזינה. ידה החלה לרעוד וארשת פניה נראתה מעט מתוחה. הטלפון כמעט נשמט מידה, אך היא תפסה אותו ברגע האחרון.

היא ניגבה את עיניה, ממלמלת שנכנס לה משהו לעין. הסטתי את מבטי באי נוחות, כאילו מתמקדת בעיתון של הבוקר, מעלימה מבט.

"כמה זה עולה?" היא שאלה בעודה מתקדמת לעבר הדלפק ושולפת את ארנקה. הוא היה עבה כל כך, עד שעיני כמעט יצאו מחוריהן שהביטו בו.

"תשעים ותשע." אני דייקתי, בדיוק כמו שאדם אוהב.

"יש לי רק שטרות אדומים, של מאתיים." היא השיטה לי אחד.

לקחתי אותו ומיד לאחר מכן החזרתי לה עודף. נשענתי בחזרה על הכיסא, מחכה ללקוח הבא.

"טוב מאוד, רומי. אני קופץ לקניות..." אדם אמר לי.

"שיהיה..." נאנחתי, "רק אני לבד, בחנות..."

לאחר המשמרת, מצאתי את עצמי עוזרת לאדם בסחיבת שקיות סופר לכיוון המכונית, שלא נראתה באופק. השקיות היו כמעט פי שניים ממה שנחוץ לאדם ממוצע, אני מניחה. אני וליאם מעולם לא הצלחנו להבין איך הוא כחוש כל כך, בעיקר שהתפריט שלו כולל המון חטיפים.

"רוצה טרמפ, יקירתי?" הוא שאל.

"לא, זה בסדר..." חייכתי אליו באילוץ. "אני אלך ברגל..."

"במזג האוויר הזה?" הוא שאל בעודו מרשרש במפתחות.

"בסדר-" ברק הבהיק ופילח את מילותיי. "אני חושבת שעדיף שנתקדם מהר..."

חלפנו על פני הרחוב בריצה, אני מכוסה במעיל שאיך שהוא לא התייבש ואדם עטוף בפלובר,אוחז בידו מטריה רחבת-ידיים, כמו בריטי מאיזה סרט...

נכנסנו לתוך האוטו, מתנשפים. הוא הדליק את החימום, שמילא את המכונית במשבי רוח חמים ונעימים.

"תוריד אותי בפניה ליד הבית שלך, שלא תעז לשים אותי בבית!" אמרתי באי נעימות.

"בסדר, בסדר..." הוא השיב ויצא מהחניה.

"אתה מתכוון ללמוד מתישהו, אדם?" שאלתי אותו, "זאת אומרת, במה אתה רוצה להתמחות?"

"אני דיי אוהב ספורט, את יודעת?" הוא השיב במן התלהבות של ילד. "כשהייתי בתיכון הייתי בגובה מטר שמונים ובכל זאת לא הצלחתי לקלוע כמות מסחררת של סלים."

"אפילו אני הצלחתי לקלוע לסל..." גיחכתי.

"טוב, נו." הוא אמר בכובד ראש, "אני למדתי שנה אחת של פסיכולוגיה ואז פרשתי. לא היה בזה עניין..."

"ומתי זה קרה בדיוק?"

"לפני שנתיים וחצי, יקירה." הוא אמר, "הלכתי לשם בשביל אנה."

"אנה?!" שאלתי מופתעת.

"גם לפני שנתיים היא הייתה יפה כמו שהיא עכשיו..." הוא חייך במן חולמניות, "יום אחד, היא פשוט חדלה מלהגיע."

"אתה אומר שהיא פשוט... נעלמה? סתם ככה?" שאלתי אותו, פוערת את פי.

"היו שמועות על כך שהיא נאנסה ואחר כך נכנסה להריון... הבת שלה גדלה אצלה שנתיים ואז נעלמה."

"בת? בגיל עשרים ואחד?" שאלתי, נחרדת מעט. "נאנסה?!"

"קראו לה דון," הוא השיב, "היא הייתה כל כך דומה לאמא היפה שלה וגם הייתה כל כך מתוקה..."

"ואיך היא נעלמה?"

"אני לא יודע," הוא אמר, "אבל אחר כך אנה החלה להסתגר בעצמה. היא ניתקה קשר עם כל מי ששאל... גם איתי."

"זה חתיכת סיפור מוזר." הצטמררתי מעט.

נעצתי מבט ללא ממוקד בנוף המשתנה, ויחד עם זאת, מוכר- אוליי יותר מדי.

לרגע חשבתי שהיה עדיף אילולא אדם היה בוחר להסיע אותי ולא הייתי נאלצת לשמוע את הסיפור המזעזע.

מבין הנוף היפיפה שנשטף מהחלון, ראיתי את ביתה. הוא ניצב כצריח מבין כל הבניינים. למרות שחלפתי על פניו עשרות פעמים, הוא מעולם לא נראה לי כה אפרורי ומאיים, או לפחות מעורר עניין.

אנה נשענה על דלת הבניין, חובקת את ברכיה שנחו על גרם המדרגות. דמעות אחדות זלגו במורד לחייה, מחליקות על קצה סנטרה ומכתימות את שמלת החורף שלה.

"תעצור לי כאן, זה בסדר." חייכתי אליו.

"יש עוד רבע שעה עד הפניה, את יודעת?" הוא אמר, לא מסיט את מבטו מהדרך.

"כן, כן... אני יודעת." אמרתי ובלעתי את רוקי.

ידעתי שאני מתכוונת לשקר, למצוא מספר הטדקויות שיהוו סיבה נורמלית.

 "זה מעולה שתעצור לי כאן, יש לי דרך קיצור."