די, נו
אני לא מאמינה שהמקום הזה עדיין קיים
לא מאמינה שפעם בכמה זמן אני נזכרת בו ונשבת אל מאות הקטעים שכתבתי פעם
מתמוגגת על צורת התבטאות, על מחשבות, רעיונות
איך השתניתי ואיך בעצם כלום לא השתנה
אני מחבקת את נועם הקטנה, רוצה להגיד לה שעכשיו כבר יותר טוב
מנסה להיזכר בסיפורים שמאחורי הטיוטות, מתחברת לעולם הישן הזה שהיה פעם כל עולמי
איזה מקום מדהים זה ישראבלוג, מקום שגידל אותי, שפיתח אותי, שעטף אותי
הוא פתח לי את המחשבות אבל גם אטם אותי מפני העולם שבחוץ
סגר אותי בתוך כיפת חוויה עצמית
ראיתי הכל ולא ראיתי כלום
הרגשתי הכל אבל לא סיפרתי דבר
איזו ילדה חמודה הייתי, ואיזו אישה גדלתי להיות
אני קוראת פה קטעים ישנים שפרסמתי, טיוטות שנשארו חבויות במגירה
דומעת על רקע הזכרונות, על רקע התהליכים שעברתי
מקנאה קצת בדרך שבה הצלחתי לכתוב, בלי לתת חשבון
איך זה היה פעם מקום המפלט שלי
אבל עכשיו יש לי דרכי התמודדות נוספות, לפעמים בריאות יותר, אבל משמעותית פחות יצירתיות
והקטע הוא למצוא את האיזון הנכון
בין ביטוי עצמי, לשמירה עצמית, ליצירה ואומנות
נועם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: